קנטוניזציה בסוריה - רעיון ישים או חלום נאיבי ?

חצי עשור של מלחמה מורכבת ומרובת אינטרסים בסוריה הוביל לשלל הצעות, יצירתיות יותר ופחות, אודות הפתרון ההולם למשבר. שלל תגובות החל מדאגה דיפלומטית, קריאות להפסקת אש, עד לאיומים לכניסה קרקעית והתווית קווים אדומים לא הצליחו לעצור את האבן המתגלגלת אל פני התהום. בשבועות האחרונים מתפתח לו דיון חדש – ישן על חלוקת סוריה למחוזות, בהכרה שאף אחד מן הצדדים לא מסוגל לשעוט על מפת סוריה כולה, או לא מוכן לשלם את המחיר שנדרש לשם ביצוע משימה כבירה שכזו. הכרה נוספת שחלחלה והיוותה את הבסיס לרעיון החלוקה היא התהום הפעורה בין הצדדים השונים לזהות השליט והשלטון ביום שאחרי. מאמר זה דן בהיתכנות המהלך, והאם יש לו בכלל סיכוי ממשי.

            השותפות הראשונה שיש לבחון את נקודת השקפתה בנושא הנידון היא השותפות, שנכון להיום, עדיין אוחזת במושכות וזוהי השותפות בין סוריה, רוסיה ואיראן. דעת הממשל הסורי הובעה לאחרונה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים : שר החוץ הסורי, וליד אלמעלם, דחה בזעם את הפלרטוטים בקרב המעצמות על חלוקת סוריה למחוזות. דעה דומה עלתה גם בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, ששואפים ככל הניתן לשמר את אחיזתם והשפעתם בסהר השיעי מאיראן עד חופי הים התיכון של סוריה ולבנון. באופן אירוני, דווקא הצלע המהוססת בנוגע לסוגיה המרתקת היא רוסיה : צמצום הכוחות הרוסיים והשבת עשרות מטוסים הביתה, מעידה יותר מכל על כך שפוטין אינו מתכוון לעשות את העבודה השחורה עבור הנשיא הסורי, אלא להבהיר שאסד הוא עדיין המועמד היחיד מבחינת הפטרון הרוסי, אך זה חייב להיעשות במקביל לשיחות השלום בז'נבה. ייתכן שהמקור לגישה זו היא בפוסט טראומה מאפגניסטן, או שמא מתוך סדרי עדיפות אחרים של רוסיה בניהול מספר סכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באוקראינה, המתיחות ארוכת השנים מול ברית נאט"ו, והניסיונות לשקם את עצמתה המדינית של רוסיה, לאור ההססנות הבולטת של מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב.

            צד נוסף של המתרס הוא הציר הסעודי – תורכי – קטארי. בחזית זו נדמה כי הדעות קצת פחות חד משמעיות. המדיניות הרשמית של בית המלוכה הסעודי היא שאסד חייב ללכת. יחד עם זאת, הסעודים מבינים לאשורה כי ארגוני הג'האד והאופוזיציה לא יוכלו לשטוף את כל סוריה, ולכן פרשו את חסותם  על הגוף שאמור לייצג את האופוזיציה בשיחות השלום – "הועדה הגבוהה למשא ומתן (HNC)". תורכיה, וארדואן בראשה, שותפים לגישה הסעודית שאסד חייב לעזוב, ודאי לאור האחריות הישירה שלו למותם של מאות אלפים, אך בעוד שלסעודים אין נגיעה ישירה לשטח, התורכים תופשים את הקמתה של ישות כורדית עצמאית כאיום מורכב ומהותי על שלמות המדינה שלהם עצמם. עימותים חריפים ואלימים במיוחד מדווחים חדשות לבקרים במזרח תורכיה. כינונה של מדינה כורדית מדרום, ואולי לימים גם ממזרח, בעיראק – עלולה להבנתם רק לתדלק את השאיפות של הכורדים להתחבר אל אחיהם מעבר לגבול.

לקלחת זו נכנסות גם מדינות נוספות, כגון מדינות המפרץ. כמדינות שחיות תחת בחינה של זכוכית מגדלת מצד סעודיה ואיראן, יחדיו ולחוד, הן פיתחו מדיניות של הליכה בין הטיפות. קטאר, שעל פי הדיווחים השונים, העבירה עשרות מיליונים "מתחת לשולחן" לג'בהת א-נצרה בעסקאות חילופי שבויים, מפעילות גם הן את מכבש הלחצים שלהם על מנת לעודד את כלל הצדדים להגיע לשולחן הדיונים. לכך יש להוסיף את כאב הראש של המדינות השכנות, ירדן עיראק ולבנון, שמתמודדות מול אתגרים מורכבים במיוחד של מיליוני פליטים וסכסוכים פנימיים. כשמתבוננים בשורה התחתונה – ניתן להבין מדוע רעיון החלוקה למחוזות נדחה במסגרת דיוני הליגה הערבית. גם בליגה הערבית מתקשים להחליט איך משלל האינטרסים השונים מוצאים נתיב מוסכם אחד, שניתן יהיה להציגו לדיון בפני הצד השני.

            במקביל לכל התסבוכת הבינלאומית, חשוב לזכור כי בשטח פועלים כוחות שאולי פועלים בסיוע תמיכה חיצונית, אך עם הזמן פיתחו אינרציה חצי-אוטונומית. קשה להאמין כי ארגוני ג'האד קיצוניים כדוגמת המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה יסכימו למהלך זאת מכיוון שעוד בטרם נזרק הרעיון לחלל האוויר, דוברי הארגון ונציגיהם דאגו להבהיר את שאט הנפש האידאולוגית שלהם מהקווים המלאכותיים של סייקס פיקו, שהפרידו ופילגו את העולם הערבי.

יתר על כן, עוד לפני פרוץ המלחמה, סוריה נודעה כמדינה המכילה מיעוטים רבים בהם דרוזים, כורדים, נוצרים ואחרים. בעוד ברית המיעוטים ההיסטורית סייעה למשפחת אסד לשמור על כוחה, מספר רב של  אירועים כמו רדיפת הנוצרים ע"י המדינה האסלאמית, רצח השיח' הדרוזי הבכיר ואליד בעלוס בסווידא ותקריות נוספות ודאי גרמו לרבים בהם להרהר ולפקפק ברצון וביכולת האמיתית של המשטר הסורי להגן עליהם כהלכה. בעוד שהמיעוטים האחרים לא השתעשעו עד כה ברעיון של היפרדות אמיתית מן המולדת הסורית, בכירי האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה, שהתרחבה מאוד בחודשים האחרונים, כבר הצהירו בגלוי כי מתקיימים דיונים כבדי משקל על הקמת פרוטו-מדינה בשטחים שבחסותם.

            בנקודה זו, חשוב לעצור ולשאול האם בכלל ישנו פתרון אחר למלחמה בת חמש השנים. סנקציות צבאיות או כלכליות על הריבון הסורי הנוכחי שוות כקליפת השום, לאור תמיכת האיראניים ובני חסותם מחזבאללה ומהמיליציות השיעיות השונות. תוכנית יצירתיות כמו "אימון וחימוש" (train and equip ) שיזמו האמריקאים נחלו כישלון חרוץ, לא מעט באשמת חוסר הרצון המשווע להעניק משאבים וכוח אדם מהותי למשימה. יוזמות מרחיקות לכת אף יותר כמו מבצע קרקעי של צבא ערבי מאוחד בהובלת תורכיה וסעודיה, או אפילו מערבי בהובלת ארה"ב, הם בגדר חזיון תעתועים בשלב זה. פתרון הכלאיים שנמצא בדמות מערכה אווירית, בסיוע שקט של כוחות מיוחדים כירורגיים, הצליח לשמר את הסטטוס הקוו, ולעצור במעט את ההתפשטות הטריטוריאלית הדרמטית של המדינה האסלאמית, אך לא יותר מכך. צעדים אלו הם פתרון טקטי ולא אסטרטגי, ובשל כך אינם יכולים לספק את הפתרון הרחב.

            אופציה נוספת שייתכן שנלקחת בחשבון הן הקצת פדרציה שתנוהל ע"י גוף מרכזי אחד, בדומה לאופן בו מנוהלת ארה"ב, בהם למדינות יש סמכות ריבונית עצמאית בנושאים מקומיים, ולממשל יש סמכות ריבונית בנושאים מקיפים וכלל ארציים. לאור הניכור העצום בין הפלגים השונים בתוך האופוזיציה, בין המיעוטים לבין האופוזיציה, ולאור התסכול הרב סביב שאלת זהותו של השליט ואופי המדינה ביום שאחרי, אופציה זו היא בסבירות נמוכה מאוד.

          רעיון החלוקה למחוזות כפתרון למלחמה הארוכה בסוריה הציף תגובות אוטומטיות על עיוורון מדיני נוסף בגישת המערב כלפי המזרח התיכון, וניסיון מביך לשחזר את הפרויקט הכושל לכאורה של סייקס פיקו. אולם, הסדר המדינתי החזיק בצורה מרשימה מאה שנים והוא הסתבר כאיתן יותר ממה שנדמה בראשונה. ההפרדה בין המדינות נמחקה עקב אלימות גרידא, אך לא מבחירה קולקטיבית של לאומים ששואפים לבית לאומי של כלל העולם הערבי. למעשה הפאן – ערביות מתה כבר לפני עשרות שנים, למרות שיש כאלו שמסרבים להכיר בכך.

            בדומה לתרחיש היוגוסלבי, את האיבה והעוינות ארוכת השנים לא יהיה ניתן להעלים בקלות בשוך הקרבות. יחד עם זאת, המציאות הנוכחית בבלקן היא שקטה. האם הדבר ישים גם למציאות המזרח התיכונית או רק חלום נאיבי ? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, האמת נמצאת אי שם באמצע. פתרון החלוקה הוא הפתרון הכי פחות גרוע במציאות בה יש גורמים שדוגלים בעקרונות חסרי פשרות. תיחום אזורי הקרבות לשטחים קטנים וממוקדים יותר עשויה לקדם את קצה קצהו של שינוי. נקודת האל-חזור נחצתה מזמן, וסוריה כפי שהכרנו אותה כבר לא תשוב. למעשה, גם אותם ארגוני ג'האד רדיקליים כמו המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה הוכיחו יותר מפעם את שהם מסוגלים לשתף פעולה אד הוק עם קבוצות שונות, שכן נהנו מנימה קלה של פרגמטיות. אם תחלחל ההכרה בקרבם שתפסת מרובה – לא תפסת, ייתכן שיש מקום לאופטימיות. הגורם הפרוע במשוואה כצפוי הוא ארגון המדינה האסלאמית שמתנהג כמו גרורה סרטנית בלתי צפויה, ולא שועה למרותו של פטרון חיצוני מובהק. שיתוף פעולה רציני ונחוש כנגדו כצעד ראשון, שמלווה בחלוקה כצעד שני משלים – יכול להסתמן כפתרון אפשרי.

על הטעיה, תעמולה ושקרים נוספים

כלל ברזל ידוע בקרב קוסמים מדבר על חשיבותה של הטעיה. הפניית תשומת הלב למוקד אחד, מפחיתה את תשומת הלב למוקד אחר ומאפשרת לקוסם להסתיר ולהסוות את רזי מעשיו. שיטה זו תואמת רצונות ומאווים של אנשים שונים ומגוונים – החל מפוליטיקאים, אנשי צבא, עיתונאים ורבים אחרים. ברוח זו, בוחרים מדינאים רמי דרג, באופן שלא שונה במהותו ממפקדי ג'האד בכירים, להשתמש בחצאי אמיתות, הונאות, ושקרים גסים על מנת להציג את המציאות כפי שהם רואים אותה, במקרה הטוב, או כפי שהם היו רוצים להציגה, במקרה הרע. הסיבות לשימוש בתעמולה והטעיה ברורות – ניסיון ליצור דעת קהל אוהדת, רצון להימנע מביקורת, ושרטוט תמונה ורודה ופשטנית לרוב אודות מציאות מורכבת. כמות השימוש בחצאי אמיתות, הטעיות ושקרים של ממש, משתנה כמובן כאשר מדובר על ארגון טרור לבין משרדים ממשלתיים רשמיים, אולם אמצעי זה מספק מפלט נוח מהתחושות האנושיות הבסיסיות ביותר – השאיפה לשדר עוצמה, נחישות וצדקת דרך.

            דוגמא מצוינת ראשונה היא המערכה הבינלאומית למלחמה בארגון המדינה האסלאמית בראשות ארצות הברית. ביוני 2014 הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, הורה לצבאו לפרוס לעיראק כוחות שיסייעו בלחימה מול הארגון הרצחני. במהרה, הצטרפו מדינות רבות למהלך, ובספטמבר של אותה השנה, הורחב בנק המטרות גם לשטחי סוריה. מאז ועד היום – פורסמו הצלחות רבות : חיסול מפקד בכיר בתא ח'ראסאן, צנאפי אלנאצר, שחרורה מחדש  לכאורה של העיר רמאדי, החרבתו של בנק עיראקי שהכיל כספים רבים השייכים לארגון ועוד. אולם, בחינה מדוקדקת יותר מראה שבחודשי הפעילות של הקואליציה הבינלאומית, בהם בוצעו מעל ל-800 גיחות תקיפה, הטריטוריה שברשות ארגון המדינה האסלאמית צמחה וגדלה.

            ציר מקביל נוסף בו ניתן לדון הוא המערכה האווירית הרוסית בשדה הקרב של סוריה. על מנת להגן על האינטרסים הרוסיים בסוריה, בחר הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, בשלהי ספטמבר 2015, לפרוס כוח צבאי גדול למחוז לאד'קיה בצפון מערב המדינה. כוח זה כלל חיילים, מטוסי קרב ואמצעי לחימה מתקדמים. שיתוף הפעולה בין צבא אסד, הכוחות הרוסיים, חזבאללה ומיליציות שיעיות במימון איראני, בלם במעט את התקדמות קואליציית ג'יש אלפתח שהחל לצבוא על פאתי מחוז לאד'קיה, אולם המערכה העיקרית והגדולה – על העיר חלב, רחוקה מאוד מהכרעה למרות קמפיין אווירי וקרקעי נרחב.

            התנגשות האינטרס האמריקאי והאינטרס הרוסי הובילה למציאות של הגדרות גמישות. הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית הגדירה כיעד מרכזי "לערער ולבסוף להרוס" (to degrade and ultimately destroy ) את המדינה האסלאמית באשר היא, אולם אט אט מסתבר שהמערכה הופכת ל"עיראק תחילה". יש שמסבירים זאת כמקדם זהירות מתקרית שתסלים את המצב המתוח בין ארה"ב לרוסיה באופן ישיר, ויש שמסבירים זאת על סמך הרצון האמריקאי לשכפל במידת מה את מודל התקיפות מאפגניסטן ותימן לזירה הסורית – עיראקית. מצדו הרוסי של המתרס – מטרת המערכה המוגדרת הייתה לבסס את השלטון הלגיטימי בסוריה ולאפשר את התנאים לפשרה פוליטית. על אף שלא קשה להבין כי השאיפה הרוסית הייתה להשאיר את אסד על כסאו ויהי מה, מבין השורות ניתן להבין כי הנשיא פוטין הפנים כי אסד הוא חלק מהבעיה, אולם  הוא ממשיך לדבוק כי החלפתו תעשה רק לאחר בחירות.

            בקצה השני של הסקאלה ניתן להבחין בכך שגם ארגוני הג'האד השונים שמחים להשתמש במניפולציות, תעמולה וחצאי אמיתות על מנת לקדם את מטרותיהם. כארגונים שמציגים את עצמם קודם כל כגופים דתיים, הטעיה זו מוסברת לרוב על דרך החיוב באמצעות מערך הדעוה. כך למשל ארגונים כמו ג'בהת א-נצרה, אחראר א-שאם, המדינה האסלאמית ועוד מציגים לראווה שוב ושוב כיצד מחולקים ציוד ותרופות לנזקקים, כיצד מתוחזקות ומשופצות התשתיות העירוניות שנהרסו, וכיצד דואגים לרווחת ילדים מקומיים. עזרה זו, על אף שיש בה מן המבורך, משמשת קודם כל על מנת להכשיר לבבות ולגייס פעילים חדשים לשורות הארגון, ומסיטה את הדיון ממעשי זוועה קשים, והוצאות להורג אכזריות שמבוצעות חדשות לבקרים.

            אם כך- מהי חשיבות דעת הקהל על הוצאה לפועל של מהלכים פוליטיים ו/או צבאיים גדולים ? בין אם מדובר על מדינות דמוקרטיות ושקופות כמו ארה"ב, או על מדינות וגופים שהן קצת פחות שקופים וכנים בלשון המעטה, כמו ארגוני הג'האד, חשיבות התדמית הציבורית היא מכרעת. ברמה המדינתית – רוח גבית תאפשר את המשך הפעילות מחוץ לגבולות המדינה, על אף ההשלכות הכלכליות, בדמות מיסוי גבוה יותר, או הפיזיות, בדמות חיילים ששבים הביתה בארונות, שעלולות להתלוות להחלטה. ברמת הארגון – הצגת "מוסריותו" של הארגון לצד חוסר פשרנותו של עקרונותיו הדתיים, מאפשר ליצור קרקע אידיאולוגית למתנדבים עתידיים. הונאות מתוחכמות, כדוגמת העמימות לגבי מספר ההרוגים הקרב חזבאללה, מקנות אפשרות להלך על חבל דק ולנהל מדיניות שלא חושפת את כל הקלפים, במיוחד לא כאלו שעלולים לפגוע במטרותיו של מקבל ההחלטות.

            שימוש פתלתל בעובדות ונתונים הוא כלי פוליטי מוכר, שנמצא בארגז הכלים של מנהיג זה או אחר מקדמת דנא. בין אם מדובר על נשיא מעצמה, או על מפקד מקומי בארגון ג'האד, הצגת מציאות בדרך א', במקום בדרך ב', מספרת לא מעט על מציג הנתונים, כשם שהיא מספרת על הנתונים עצמם. בחינה עצמאית, מקיפה ואחראית של מקורות מסייעת לברור את המוץ מן התבן, ולהבין את המציאות המורכבת, שנסתרת פעמים רבות מן הציבור. חשיפת סוד הקסם עלולה להיות מאכזבת לעיתים, אולם אור השמש של האמת תמיד יהיה נכון ובריא יותר מצל השקרים והכזבים.

ילדים בשורות הג'האד - טאבו שנשבר בדם

הופעתם של ילדים ובני נוער כמפגעים בודדים או בשורות צבאות וארגוני הג'האד בולטת על רקע גל הטרור הנוכחי,  אך היא איננה תופעה פלסטינית בלבד. בעשורים האחרונים נחשפנו למקרים רבים של שימוש ציני בנוער, החל מעשרות אלפי ילדים עם מפתח לגן העדן סביב צווארם במלחמת איראן – עיראק, עד למחבלים מתאבדים בניגריה ובסוריה. שימוש בילדים למטרות פוליטיות וצבאיות, יתרה מכך, תופעה זו אינה מקושרת לתחום הג'האד בלבד, והימצאותה מצביעה לרוב על משילות שלטונית רופפת או על נואשות. תמימות ילדותית, חינוך מעוות ותנאי פתיחה קשים דוחפים ילדים רבים למחוזות של אלימות ופשע, שמנותב פעמים רבות לפן הדתי בזירות בהם פועלים ארגוני ג'האד. בשלב שבו ההגדרה העצמית עדיין איננה מוצקה ויציבה מספיק, מנוצלים פעמים רבות ילדים למטרות פוליטיות ודתיות, שהם לרוב אינם מבינים. אם בקרב רבים, הגנה הורית חמה וערכים בסיסיים הופכים כל רעיון של שימוש בילדים לכלי משחק בנושא מלחמה, ג'האד וטרור לטאבו שייהרג ובל יעבור, אזורי קרבות רבים הוכיחו שטאבו זה עשוי להיות גמיש.

            מומחים, מדינאים וחוקרים רבים מתדיינים שנים ארוכות על הנסיבות שבהם צומח דור חדש של ג'האדיסטים. ההסבר הנפוץ שחוזר במקרים אלו, הוא תנאי מחייה קשים, הדוחפים ילדים על הדרך האלימה. תנאים סביבתיים כמו עוני, זנות, פשע, ושחיתות מקומית או ממשלתית, נתפשים לרוב כמקדמים בולטים של התפתחות רעיונות קיצוניים. כשם שאומר שירו הידוע של שאול טשרניחובסקי – "האדם אינו אלא נוף ילדותו". יחד עם זאת, חשוב להבהיר – התנאים הסביבתיים בהם גדל ילד אינם הסבר מספק לתופעה.

            ברחבי העולם קיימים עשרות ומאות מוקדים של שכונות עוני ופשע ברחבי העולם, אולם אלו מביניהם שפונים לפשיעה "רגילה" או לאלימות על רקע דתי, עדיין נמצאים בעמדת מיעוט מבחינה סטטיסטית. בעוד שחומרת הדברים זהה, הרציונאל שעומד מאחוריהם מעט שונה. ילדים שהצטרפו לארגוני הג'האד השונים, בין אם מבחירה ישירה שלהם או מבחירה של הוריהם, מגיעים לרוב מתנאים מקדימים של תרבות ומסורת דתית, ועל כן נוצרת המשיכה והחיבור הראשוני לארגון שמציג את עצמו כגוף דתי. לעומת זאת, ילדים הצומחים בסביבה חילונית, יתחברו פחות למסגרות דתיות ולרעיונות והמסרים הדתיים. במקרים אלו סביר להניח שילדים אלו יפנו לפשיעה "רגילה" או יצטרפו לארגוני חמושים שאינם בעלי נופך דתי, דוגמת ארגון ה-FARC בקולומביה. הצורך החברתי במסגרת תומכת, במיוחד בגילאים צעירים, היא סוגיה כבדת משקל לעיצוב חייו של עלם צעיר, ובהיעדרה של מסגרת נורמטיבית וממוסדת, ארגונים אלימים הוכיחו כבעלי יכולת למלא את החלל.

תמימות של ילדים, למרבה הצער, הופכת אותם למעשה לחומר ביד היוצר. כך למשל ילדי עזה מבלים את חופשתם במחנות קיץ של החמאס, וילדים מצפון סוריה מודרכים במחנות אימון של המדינה האסלאמית בשימוש בנשק, הוצאה לפועל של שיטות רצח מזוויעות, ואידיאולוגיה קיצונית ומניפולטיבית, שמתעלמת ממאות שנים של פולמוסים דתיים מורכבים. קלות המחשבה, חוסר הספקות והדחף הטבעי בחיקוי דמויות מופת, יוצר מצב נוח עבור אותו גורם חיצוני, כמו ארגוני הג'האד השונים, לתמרן מוחות צעירים למטרותיו. מספיק להבחין במשאבים הרבים שמוקצים בקרב ארגונים כמו ג'בהת א-נצרה, אחראר א-שאם, חמאס ועוד למערך הדעוה וטיפול בילדים, בין אם בשיעורי דת ובין אם בציוד או מתנות, על מנת ללמוד כהלכה על חשיבות הנושא בעיניהם לטווח הארוך.

עוד הסבר נוסף שניתן במחקר על צמיחת רעיונות קיצוניים בקרב ילדים ובני נוער הוא היעדר השכלה מספקת. הסבר זה נשען כמובן על מצבן העגום של מערכות החינוך הכושלות במדינות כמו תימן, עיראק, אפגניסטן ועוד. איכות נמוכה של מורים, מתקנים מתפרקים ותוכניות לימוד שלא מתעמקות דיין על מורכבות ההיסטוריה או על שפע החומרים הרחב שנמצא לרשותם של פוסקי ההלכה, מעידים יותר מכל על התהום העמוקה שמנוצלת על ידי גורמים קיצוניים ובעלי אינטרס. אולם, כמו הסברים רבים אחרים, אין בפתרון זה הסבר גורף לתופעה של הקצנה דתית. אדרבא, שניים מהמבוקשים הבכירים ביותר כיום, סמלים שהפכו לדמויות המפתח במחנה הג'האד העולמי – מנהיג אלקאעדה, אימן אלט'אוהרי,  ומפקד המדינה האסלאמית, אבו בכר אלבע'דאדי, הם אנשים בעלי תארים אקדמאיים. גם בדרג נמוך יותר כמו לוחמים ופעילים בארגונים כמו חמאס, המדינה האסלאמית וחזבאללה ניתן למצוא מהנדסים, רופאים וטכנאים.  השכלה אם כך – גם היא איננה ערובה למתינות אידיאולוגית.

גורם נוסף ואולי המשפיע מכל, הוא החינוך מהבית. תהליך התפתחות ועיצוב הנפש הוא תהליך מורכב ועדין, שמסתיים הרבה לאחר גיל ההתבגרות. במרוצת השנים, האנשים שנמצאים קרוב מכל לאותם ילדים ובני נוער הם קודם כל הוריו ובני משפחתו. ילדים, שגדלים כבבואה של הוריהם, יכולים להתחנך תחת ידיהם המיומנות ביותר של מורים זרים, להתברך בחברים אחראיים וסובלניים, אך הדוגמא האישית מצד ההורים היא בדרך כלל גורם משמעותי בעיצוב אופיים של ילדים. אדם צעיר אינו תמיד מודע להשלכות המלאות של מעשיו, לשבריריות החיים ולהתחבטויות המלאות בנוגע לטוב ורע. במילים פשוטות – הוא אינו יודע דרך אחרת. זהו איננו מחזה נדיר שאחים משתפים פעולה בפעולות שמוגדרות בפיהם כג'האד : האחים צ'רנייב, שאחראים על הפיגוע במרתון בוסטון, האחים קואשי שאחראים על הפיגוע במערכת שארלי הבדו, או האחים מת'אנה הבריטיים שמשמשים כלוחמים ותועמלנים בשורות המדינה האסלאמית, כולן דוגמאות מצוינות לכך.

ישנן סיבות רבות ומגוונות מדוע מצטרף ילד צעיר לארגוני הג'האד, בהם הוא מבצע מעשי אלימות והרג רבים. הסתה דתית, חינוך לקוי מבית ותנאי מחייה קשים, תורמים רבות לרדיקליזציה של ילדים תמימים. בעוד שאדם בוגר מודע להשלכות החמורות של מעשיו, אין הדין דומה למוחו הצעיר של בן נוער משולהב בראשית דרכו בשורות הג'האד. כלל גורמי ההקצנה בקרב ילדים שצוינו לעיל, משותפים לאזורי הלחימה השונים בימינו במזרח התיכון ואפריקה, בהן פועלים ארגוני הג'האד. קריסתו של הסדר המדיני, וכניסתם של ארגונים רדיקליים לחלל זה, הגבירה את התופעה הקשה של שימוש ציני בילדים בעת מלחמה. ייתכן שניסיון להתמודד עם גורמים אלו, לצד פתרון פוליטי הולם לסכסוכים השונים, יתרום לגדיעת השורשים שמזינים את ארגוני הג'האד של מחר.

הגדרה עצמית - מעבר לסמנטיקה

שאלת ההגדרה העצמית הייתה שאלה מרכזית במאה החולפת, בעיקר בהקשר של לאומים וקבוצות אתניות בעולם הקולוניאליסטי והפוסט-קולוניאליסטי. ההגדרה העצמית מזהה את הקבוצה אליך משתייך הפרט ביחס לקבוצות אחרות. על אף שסוגיה זו אינה מתקשרת באופן טבעי, ניתן לתהות ולדון בה גם בהקשר של ארגוני טרור ובפרט ארגוני ג'האד במזרח התיכון ומחוצה לו. ביטויי ההגדרה העצמית של גופים אלה – שינויים בשמו של הארגון, בחירה בסגנון וניסוח פרסומיו וסממנים חיצוניים כמו לבוש וסמלים ייחודיים, מעידים במידה רבה על איך הם רואים את עצמם, לא פחות מהמסר אותו הם מעוניינים להעביר. על מנת להבין את הווייתו ואת מהותו של ארגון כלשהו, יש להבין גם את הדרך בה הוא רואה את עצמו.

            סוגיה אחת שעולה על הפרק בשאלת ההגדרה העצמית היא השם הנבחר. המדינה האסלאמית החלה את דרכה מתשתית רעיונית ומבצעית שהונחה עוד במלחמת אפגניסטן. ארגון אלקאעדה, שצמח בשנים לאחר המלחמה הצמיח שורת מפקדים, שהפכו אותו לגורם דומיננטי בזרם הסלפי ג'האדי. אחד הבולטים שבהם היה הירדני אבו מצעב א-זרקאוי, שיסד ארגון קטן יחסית בשם "ג'מאעת א-תוחיד ואלג'האד" והפך אותו לשלוחת אלקאעדה הרשמית בעיראק. ברבות השנים ובעקבות המלחמה בעיראק, גוף זה עבר שינויים רבים, הרכב  הארגון השתנה, מטרותיו השתנו והותאמו, ויריבים חדשים נכנסו לזירה. כעת, לאחר התפתחויות רבות ועל אף מסורת ארוכה – התעצבה זהות חדשה כמעט לחלוטין, ששיאה בהצהרתו של אבו בכר אלבע'דאדי ביוני 2014 על הקמת ח'ליפות חדשה, שהוא העומד בראשה. באותה הזדמנות, שונה שם הארגון מ"המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם" ל-"המדינה האסלאמית"

            שינוי זה אינו פורמאלי בלבד. שינוי השם מצביע על כך שהמדינה האסלאמית רואה עצמה כמי ששולטת על מרחב טריטוריאלי בסוריה ועיראק (בתור התחלה ), תוך מחיקת הגבולות הבינלאומיים שנקבעו לפי הסכמי סייקס פיקו. יתר על כן – השינוי מצביע  בגלוי על הפן הדתי המובלט בשם : כעת כפי שמשתמע מהמושג חל'יפות, זו מדינה שפועלת על עקרונות האסלאם – במקרה זה הזרם הסלפי – ג'האדי, שאינו תחום בגבולות, ובו מצוות ההגירה הופכת לראשונה במעלה. שנית, במרוצת הזמן אסף לימינו תומכים רבים מרחבי העולם שהצהירו על נאמנותם לאלבע'דאדי. הגדיל לעשות זאת ארגון אנצאר בית אלמקדס המצרי, ששינו את שמו ל"מחוז סיני" של המדינה האסלאמית. ההיצמדות לשמו הקודם של הארגון, מפספסת את השינוי התודעתי שחל בקרבו בעקבות  אותם הישגים טריטוריאליים ומוראליים.

            כארגון שרואה את עצמו בראש ובראשונה כגוף דתי, מרבית השאלות בנוגע לסוגיית ההגדרה עצמית נוגעות לצד זה. בתוך כך, ניתן למצוא שלל דוגמאות המצביעות על הגדרתה העצמית של המדינה האסלאמית. דגל חותם הנביא, שמתנוסס בתמונות רבות, מצביע על חיבור עמוק להבנתם של מורשת הנביא מחמד. חיבורים פרשניים מקיפים נכתבו אודות דבריו של הנביא, חיבורים שמכילים פולמוסים מרתקים ומגוונים בנוגע לשאלות רבות, אך בחירה בסמל זה לצד בחירה בתואר רב המשקל ח'ליפה, מעניק לאלבע'דאדי סמכות, שעל פניו, איננה ניתנת לערעור. ביטוי נוסף שמספר על טפח אחר במרכיב ההגדרה העצמית הוא מתן שירותים קהילתיים. קבוצות רבות, ובפרט המדינה האסלאמית, יודעות להגדיר את עצמם במקביל גם על דרך השלילה, כלומר אנחנו לא הם. בין אם הדבר נתפש בציבור המקומי ככפיה או בין כעזרה מבורכת, פעילי הארגון רואים בכך כחלק ממצוות הדעוה – פעילות להכשרת לבבות ותומכים פוטנציאליים. עקרונות כמו דמוקרטיה, לאומיות וגבולות הפכו לסממן הפסול של החברות החילוניות הזרות, ועל כן אין להם מקום בזהות הארגון בהשקפתו.

שאלות של הגדרה עצמית הם אינן פלפול פילוסופי ותו לא. אפילו  אם מדובר על תקשורת לא – מילולית כמו סגנון לבוש, בחירה בשם שונה, או היצמדות לסמל מסוים, יש בכך כדי ללמוד רבות על המושא שמשתמש בהגדרות הללו. בחינת הדברים דרך נקודת השקפתו מאפשרת דיון ומחקר בריא יותר, מדויק יותר וחכם יותר. לא מדובר בהזדהות, אלא בהיצמדות לרעיונות כפי שהם מובאים מפי אומרם, ולא כפי שאנחנו משקפים אותם כהבנתנו על מושא הדיון.

החטא ועונשו - על מעורבות חזבאללה בסוריה

אדם שנאבק נגד חול טובעני, נתקף יצר טבעי להיאבק בכך – אך במעשיו הוא מגדיל למעשה את הסכנה שנשקפת לו. ארגון חזבאללה, וחסן נצראללה כעומד בראש הפירמידה, אולי החל את המערכה בסוריה כארגון מנוסה ואיכותי, אך הוא מסיים אותה בשן ועין. עם אלפי הרוגים ופצועים משורותיו, הרצון הסמוי אך הזועק לחזור למחוז חפצו, ניכר מכל נאום ואיגרת. המלל הרברבני והמתריס כלפי ישראל וארגוני האופוזיציה, על מגוון השקפותיהם, חושף את התסכול המתגבר כלפי הסיטואציה אליה נקלעו, מכורח בחירתם או לאו. השקט הרגעי בתוך לבנון, בהשוואה לראשית 2014, מטעה ומוליך את המתבונן הפשוט למסקנה כי אסד ובני בריתו הצליחו לעצור את זליגת המלחמה לשכנתם ממערב. הפיגוע הקשה האחרון בלב ביירות הוכיח שזה עדיין רחוק מלהיות נכון במאת האחוזים.

מעורבות חזבאללה בסוריה נשמרה תחת ענן של עמימות מסוימת בשנתיים הראשונות למלחמה. המערכה ששינתה את הסטאטוס הייתה המערכה על העיר קציר, סמוך לגבול בין המדינות, במהלך אפריל – מאי 2013. כמות האבדות הגדולה ועדויות גוברות מהשטח,  לא הותירו ברירות רבות למזכ"ל הארגון, חסן נצראללה, שאישר לראשונה על הימצאות אנשיו בסוריה. מאז ועד היום נרשמו אירועים רבים בהם הותקף חזבאללה על אדמתו – בין אם בפיגועי התאבדות במעוזיו בעמק הבקעא, ובין אם בירי רקטות.

האירוע המתוקשר ביותר היה הפיגוע בשגרירות האיראניתב-19 לנובמבר 2013. צמד מחבלים מתאבדים הרעידו את מתחם השגרירות, וגרמו למותם של 23 בני אדם, בהם נספח התרבות. חשוב להזכיר שאיראן נוהגת להציב "נספחי תרבות" בשגרירויות זרות שהם אנשי משמרות המהפכה לכל עניין ודבר, בדיוק כפי שמחסן רבאני, מפקד הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, היה נספח התרבות בשגרירות המקומית. על אף שהשגרירות אינה מטרה מיידית של חזבאללה, ברור לכל שהימצאותה בלב מעוז חזבאללה בבירה הלבנונית הוא מכה בבטן הרכה של חבר מרעיו של אסד.

מצב הזירה לא השתנה רבות בעת הנוכחית – למעשה, כמות ההרוגים מאמירה בקצב בלתי פוסק. סטטיסטיקה היא כידוע מתעתעת ומניפולטיבית, ועל כן קשה לדעת במדויק את מניין המתים של הארגון. ההערכות האחרונות מדברות על טווח של בין 1,000 ל-1,500 איש. לצד הנופלים, ישנם עוד רבים שפרוסים בערים הגדולות של סוריה, ואף רחוק מכך, אם כי במספרים מצומצמים יותר – כיועצים בלחימה בעיראק, שנשלחו לשם מטעם איראן. הפיגוע האחרון בביירות, בו נהרגו 45 בני אדם ונפצעו מעל מאתיים נוספים, מדגים כי למרות הישגים חשובים של אסד ובני בריתו האיראניים והלבנוניים בנתיבים המרכזיים בין סוריה ללבנון, הרצון לפגוע בחזבאללה בשטחו לא דעך כהוא זה.

למרות המכות האנושות שספג – לארגון ישנם עוד כמה אסים בשרוול. הנשק המרכזי בארסנל חזבאללה הוא מערך הטילים העצום שעומד לרשותו. ההערכה בישראל היא שכמות הטילים ברשות הארגון עומדת על כמאה וחמישים אלף טילים. ישנו דגש מיוחד לאכוף ולפגוע בכל שינוע ממגיע ממזרח מתנת בעלי הברית הסוריים והאיראניים, אך ייתכן שחלק מהמשלוחים לא נתפסו בזמן. זאת ועוד – עד כה כמות השימוש בירי רקטי שנרשמו בשדה הקרב מצד חזבאללה נגד ארגוני האופוזיציה השונים, הוא מזערי ונוגע רק למרגמות בסיסיות. דיווח ייחודי שפורסם בעיתון דיילי סטאר הלבנוני, ולפיו בכוונת חזבאללה לסגת לקווים הגנתיים יותר, התפשט ברשתות התקשורת השונות כמו אש בשדה קוצים, וייתכן שמביע משאלת לב של גורמים כאלו בארגון, אך לאור מצב הכוחות על אדמת סוריה, ואי הרצון הבולט להשתמש בציוד שמאוחסן ליום פקודה נגד ישראל, קשה לומר כמה מהלך כזה יקרום עור וגידים בתקופה הנראית לעין.

הפריסה לאזורי הקרב בסוריה מציפה באופן תדיר את ההתחבטויות בשאלת זהות הארגון, הן בתוך שורותיו והן בקרב תומכיו החיצוניים. כארגון שיעי, הוא משמש כשלוחה של הרפובליקה האיראנית, מניפת דגל האסלאם השיעי, וגוף מגן לכאורה של המקומות הקדושים לשיעיים בסוריה, במיוחד מתחם הקבר בדמשק של סיידה זינב, נכדתו של הנביא מחמד. במקביל – הארגון הוא לבנוני ומיטב אנשיו הם ילידי לבנון. כשם שנצראללה מקפיד לציין בנאומיו – הוא וארגונו עדיין מחויבים למטרה העיקרית שלהם : "התנגדות" והגנה על לבנון מפני ישראל.

לאור כך, נשאלת השאלה – האם חזבאללה אוטונומי מספיק כדי להחליט כי רף ההרוגים הגבוה מסכן את קיום הארגון כולו ? התשובה לכך מורכבת ומשתנה, אולם נדמה שעל אף דקלום חוזר על הצורך בעמידה נחושה מול "הכיבוש הישראלי" של חוות שבעא, בסופו של יום – הכף נוטה לטובת ציות למרותם של האייתוללות מטהראן. הררי הכסף שמועברים בתגובה, מקלים במעט על הפצעים ומאפשרים גיוס ציוד ולוחמים חדשים, אולם רק מעמיקים את הבור שנקלע אליו חזבאללה. על פני השטח ודאי שלא תשמע ביקורת כלפי פטרוניו באיראן, אך בארגון ודאי לא שמחים על פגיעה כה רחבה ומשמעותית במערך הפיקוד והלוחמה.

בין אם נחלצו לעזרת חבר, או בין נפרסו לסוריה מכורח הוראה מגבוה, ארגון חזבאללה מצא את עצמו בתסבוכת מורכבת. חוליה שנתפשה עד כה כיציבה ואיתנה בסהר השיעי, הולכת ונסדקת בעקבות מספר הרוגים גבוה, ביקורת מבית ומחוץ, ומצוקה כלכלית. כשם שאלקאעדה והמדינה האסלאמית מאתגרים אלו את אלו בפגיעה במטרות צד שלישי, לא מן הנמנע שחזבאללה ינסה לשקם את מעמדו הדועך באמצעות פגיעה בכוחות צה"ל הסמוכים לגבול. הניסיונות האיראניים להקים מאחז חדש בגזרת רמת הגולן, הובילו את ישראל לפעולת תגובה, שגררה ירי על ג'יפ סיור בגזרת הר דב בחודש ינואר השנה. המשך ההתבוססות בבוץ הסורי עלולה לדחוק את חזבאללה למעשים חריפים אף יותר. התרברבותו של נצראללה על כך שישראל לא פועלת נגדם כי "היא מורתעת", מחזקת את ההשערה שראשי חזבאללה מודעים למצוקה העכשווית אליה נקלעו, ולכך שזירה נוספת תהווה מכה אנושה להמשך קיומו של הגוף ששולט היום בלבנון, הלכה למעשה.

המשחק המסוכן של ארדואן

זרם המתנדבים הגובר אל המלחמה בסוריה, שצומח בקצב הפוך למאמצי מדינות העולם לעצור אותו, מעלה תהיות רבות על רצונו הכן של הממשל התורכי בנוגע לסוגיית אטימת הגבול הדרומי. הרווחים הכלכליים הסמויים מסחר הנפט בשוק השחור, זהות האינטרסים עם האופוזיציה הסורית, התנגשות ארוכת שנים עם האוכלוסייה הכורדית, ושאיפות מגלומניות לשחזור ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית, יצרו מצב אבסורדי שבו סיכון חד משמעי של חיילים וחיי אדם הוא תוצאת לוואי נסבלת. בניסיון להגיע לתוצאות שיטיבו עם האינטרסים הלאומיים, בוצעו צעדים שעוררו ביקורת רבה מבית ומחוץ. משחק השח רב המשתתפים שמתחולל במזרח התיכון, מכוון לפגיעה במלך אחד מחד, אך חושף את המלך השני מאידך.

            עד ראשית המאה ה-21 לא היה צורך חיוני במעברי גבול מרובים בין סוריה לעיראק. במחצית הראשונה של המאה ה-20, שטחי המדינות היו מחולקים בין המנדט הבריטי לצרפתי. גם כאשר זכו המדינות לעצמאותן  (עיראק ב-1932, סוריה הלכה למעשה ב-1946) שרר שקט באזור. המתח שצף החל משנות השישים סביב השאלה על זהות המייצגת האמיתית של עקרונות מפלגת הבעת', לא ערער את היחסים באופן תהומי, והם התאפיינו כתקינים וקורקטיים לרוב לאור סוגיות משותפות – האוטונומיה הכורדית, ניצול מקורות המים של נהר הפרת והיחס לישראל.  כל זאת השתנה בחדות בשנת 2003.

בחודש מרץ של אותה שנה, פלשו צבאות ארה"ב ובריטניה לעיראק במסגרת המאבק בציר הרשע, שהגדיר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ורג' בוש. בעת שהותם במדינה, נתקלו הכוחות בקבוצות ג'האד שונות, שאחת הבולטות בהן הייתה שלוחת אלקאעדה, בפיקודו של אבו מצעב אלזרקאוי. הנשיא אסד, שלא שמח להתעדכן על קרבה צבאית עוינת לגבולו, החל לסייע בצורה סמויה לפעילות הטרור והגרילה שהופעלה נגד הצבאות הזרים. העובדה שהגבול המשותף ממוקם טופוגרפית בשטח מדברי ופתוח אפשר לממשל הסורי להעלים עין מתנועה ערה של לוחמים וציוד בין שתי הזירות. מדהים ככל שישמע – בין המדינות נמצאים רק ארבעה מעברי גבול רשמיים : מעבר אלוליד, סמוך למשולש הגבולות בין סוריה – ירדן – עיראק, ומעבר אלקאא'ם, סמוך לעיירה אלבוכמאל, מדרום לדיר א-זור, בנוסף לשני מעברים קטנים ממזרח למחוז חסקה באוטונומיה הכורדית.

חיסרון זה הפך ליתרון. בחסות עשן הקרבות, וההסתבכות של בעלות הברית "בבוץ העיראקי", נעו יותר ויותר לוחמים מתוך ואל המלחמה כאשר הפלטפורמה לשיקום הכוחות וליקוק הפצעים, הייתה בכפרים ששכנו על אדמת סוריה. השימוש במעוזים אלו, היה כל כך חריף ומוגזם עד כי בשלב מסוים, החליטו האמריקאים להרחיב את התקיפות נגד מפקדי אלקאעדה גם לכפרים מהם יצאו במדינה השכנה.

הסיטואציה כיום בגבול הסורי – תורכי מעט שונה, אך ניתן למצוא בינה למקרה הסורי -עיראקי נקודות השקה רבות. בין המדינות נמצאים תשעה מעברי גבול, כשהבולטים בהם הם המעברים הסמוכים למובלעות הכורדיות של עין אלערב (קובאני, בשמה הכורדי ) ותל אביצ', מצפון לרקה. בדמיון  לאירועים דאז, הממשל התורכי, מתוך תיעוב עמוק לאסד, העלים עין במקרה הטוב מתנועת הלוחמים לתוך שטח סוריה, ובמקרה הרע – אף סייע להם באופן פעיל באמצעות כסף וציוד. לצד המעון שניתן להנהגת הקואליציה הסורית הלאומית (ה-SNC ), גוף חילוני שמקובל אצל מדינות המערב כמייצג האופוזיציה, או לפחות אחד ממייצגיה העתידיים,  מפקדי ארגוני ג'האד כאחראר א-שאם וג'יש אלאסלאם לא צריכים להסתכל מעבר לכתף ומתקבלים בזרועות פתוחות בפגישות, שנערכים במלונות פאר.

הדחת אסד, כמטרה תורכית אסטרטגית, הפכה למטרה שמצדיקה את כל האמצעים, כזו שמתעלמת מכל תמרורי האזהרה שבדרך. התשתית המאיימת איננה בגדר חשש פוטנציאלי בלבד, אלא אפשרה כבר כיום שני פיגועים רצחניים באנקרה וסורוץ' בהם נהרגו קרוב למאתיים בני אדם. ההסלמה הקשה בעימותים בין המיליציות הכורדיות לבין כוחות הביטחון המקומיים במזרח המדינה מעניקה הפוגה רגעית מהדיון על הצורך בסגירה טובה יותר של אזור הגבול, אך הישנות אירועים שכאלו, לצד לחץ בינלאומי גובר, יאלץ בסופו של דבר את בכירי הממשל המקומי להכיר באמת המטרידה.

אלו שלא למדו מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב. המשחק המסוכן של ארדואן ושותפיו הפוליטיים עלול להתברר כחרב פיפיות, שתסכן רבים מבוחריו. ארצות הברית, שתמכה בממון ונשק רב במג'האדין שהתאגדו על מנת להדוף את הפלישה הרוסית באפגניסטן, לא זכתה לחסד נעורים כאשר פלשה בעצמה לאפגניסטן בסוף שנת 2011. אמת – כוחות הביטחון התורכיים איכותיים ויעילים לאין שיעור מאלו של עמיתיהם בסוריה ובעיראק. שנית, ההרכב העדתי של אוכלוסיית תורכיה מקטין את הסיכוי למלחמת אזרחים כוללת, כשם שקרה בסוריה. יחד עם זאת, חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה המקומית תומכים ברעיונות הקיצוניים שמופצים חדשות לבקרים מפי ארגוני האופוזיציה אצל שכנתם מדרום. כבר כיום, תשתית תאי הטרור של המדינה האסלאמית וארגונים קיצוניים נוספים במדינה הובילה לתוצאות מחרידות. ההיתר שהעניקו הרשויות לקואליציה הבינלאומית להשתתף בבסיסי חיל האוויר כדוגמת אינצ'רליק ונוספים על מנת לסייע בתקיפת מעוזי המדינה האסלאמית, לצד התבטאויות על מלחמה אמיתית בטרור הם צעדים מבורכים, אך לא מספיקים. באם מדינות העולם ירצו להגיע לפתרון אמיתי של המלחמה  הנוראית מדרום ביום מן הימים, עליהם להפעיל לחץ גדול יותר על מקבלי ההחלטות בתורכיה. אולי בכך יעזרו בעקיפין להציל חפים מפשע, לאחר ארבע שנים של אוזלת יד זועקת.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.