קנטוניזציה בסוריה - רעיון ישים או חלום נאיבי ?

חצי עשור של מלחמה מורכבת ומרובת אינטרסים בסוריה הוביל לשלל הצעות, יצירתיות יותר ופחות, אודות הפתרון ההולם למשבר. שלל תגובות החל מדאגה דיפלומטית, קריאות להפסקת אש, עד לאיומים לכניסה קרקעית והתווית קווים אדומים לא הצליחו לעצור את האבן המתגלגלת אל פני התהום. בשבועות האחרונים מתפתח לו דיון חדש – ישן על חלוקת סוריה למחוזות, בהכרה שאף אחד מן הצדדים לא מסוגל לשעוט על מפת סוריה כולה, או לא מוכן לשלם את המחיר שנדרש לשם ביצוע משימה כבירה שכזו. הכרה נוספת שחלחלה והיוותה את הבסיס לרעיון החלוקה היא התהום הפעורה בין הצדדים השונים לזהות השליט והשלטון ביום שאחרי. מאמר זה דן בהיתכנות המהלך, והאם יש לו בכלל סיכוי ממשי.

            השותפות הראשונה שיש לבחון את נקודת השקפתה בנושא הנידון היא השותפות, שנכון להיום, עדיין אוחזת במושכות וזוהי השותפות בין סוריה, רוסיה ואיראן. דעת הממשל הסורי הובעה לאחרונה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים : שר החוץ הסורי, וליד אלמעלם, דחה בזעם את הפלרטוטים בקרב המעצמות על חלוקת סוריה למחוזות. דעה דומה עלתה גם בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, ששואפים ככל הניתן לשמר את אחיזתם והשפעתם בסהר השיעי מאיראן עד חופי הים התיכון של סוריה ולבנון. באופן אירוני, דווקא הצלע המהוססת בנוגע לסוגיה המרתקת היא רוסיה : צמצום הכוחות הרוסיים והשבת עשרות מטוסים הביתה, מעידה יותר מכל על כך שפוטין אינו מתכוון לעשות את העבודה השחורה עבור הנשיא הסורי, אלא להבהיר שאסד הוא עדיין המועמד היחיד מבחינת הפטרון הרוסי, אך זה חייב להיעשות במקביל לשיחות השלום בז'נבה. ייתכן שהמקור לגישה זו היא בפוסט טראומה מאפגניסטן, או שמא מתוך סדרי עדיפות אחרים של רוסיה בניהול מספר סכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באוקראינה, המתיחות ארוכת השנים מול ברית נאט"ו, והניסיונות לשקם את עצמתה המדינית של רוסיה, לאור ההססנות הבולטת של מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב.

            צד נוסף של המתרס הוא הציר הסעודי – תורכי – קטארי. בחזית זו נדמה כי הדעות קצת פחות חד משמעיות. המדיניות הרשמית של בית המלוכה הסעודי היא שאסד חייב ללכת. יחד עם זאת, הסעודים מבינים לאשורה כי ארגוני הג'האד והאופוזיציה לא יוכלו לשטוף את כל סוריה, ולכן פרשו את חסותם  על הגוף שאמור לייצג את האופוזיציה בשיחות השלום – "הועדה הגבוהה למשא ומתן (HNC)". תורכיה, וארדואן בראשה, שותפים לגישה הסעודית שאסד חייב לעזוב, ודאי לאור האחריות הישירה שלו למותם של מאות אלפים, אך בעוד שלסעודים אין נגיעה ישירה לשטח, התורכים תופשים את הקמתה של ישות כורדית עצמאית כאיום מורכב ומהותי על שלמות המדינה שלהם עצמם. עימותים חריפים ואלימים במיוחד מדווחים חדשות לבקרים במזרח תורכיה. כינונה של מדינה כורדית מדרום, ואולי לימים גם ממזרח, בעיראק – עלולה להבנתם רק לתדלק את השאיפות של הכורדים להתחבר אל אחיהם מעבר לגבול.

לקלחת זו נכנסות גם מדינות נוספות, כגון מדינות המפרץ. כמדינות שחיות תחת בחינה של זכוכית מגדלת מצד סעודיה ואיראן, יחדיו ולחוד, הן פיתחו מדיניות של הליכה בין הטיפות. קטאר, שעל פי הדיווחים השונים, העבירה עשרות מיליונים "מתחת לשולחן" לג'בהת א-נצרה בעסקאות חילופי שבויים, מפעילות גם הן את מכבש הלחצים שלהם על מנת לעודד את כלל הצדדים להגיע לשולחן הדיונים. לכך יש להוסיף את כאב הראש של המדינות השכנות, ירדן עיראק ולבנון, שמתמודדות מול אתגרים מורכבים במיוחד של מיליוני פליטים וסכסוכים פנימיים. כשמתבוננים בשורה התחתונה – ניתן להבין מדוע רעיון החלוקה למחוזות נדחה במסגרת דיוני הליגה הערבית. גם בליגה הערבית מתקשים להחליט איך משלל האינטרסים השונים מוצאים נתיב מוסכם אחד, שניתן יהיה להציגו לדיון בפני הצד השני.

            במקביל לכל התסבוכת הבינלאומית, חשוב לזכור כי בשטח פועלים כוחות שאולי פועלים בסיוע תמיכה חיצונית, אך עם הזמן פיתחו אינרציה חצי-אוטונומית. קשה להאמין כי ארגוני ג'האד קיצוניים כדוגמת המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה יסכימו למהלך זאת מכיוון שעוד בטרם נזרק הרעיון לחלל האוויר, דוברי הארגון ונציגיהם דאגו להבהיר את שאט הנפש האידאולוגית שלהם מהקווים המלאכותיים של סייקס פיקו, שהפרידו ופילגו את העולם הערבי.

יתר על כן, עוד לפני פרוץ המלחמה, סוריה נודעה כמדינה המכילה מיעוטים רבים בהם דרוזים, כורדים, נוצרים ואחרים. בעוד ברית המיעוטים ההיסטורית סייעה למשפחת אסד לשמור על כוחה, מספר רב של  אירועים כמו רדיפת הנוצרים ע"י המדינה האסלאמית, רצח השיח' הדרוזי הבכיר ואליד בעלוס בסווידא ותקריות נוספות ודאי גרמו לרבים בהם להרהר ולפקפק ברצון וביכולת האמיתית של המשטר הסורי להגן עליהם כהלכה. בעוד שהמיעוטים האחרים לא השתעשעו עד כה ברעיון של היפרדות אמיתית מן המולדת הסורית, בכירי האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה, שהתרחבה מאוד בחודשים האחרונים, כבר הצהירו בגלוי כי מתקיימים דיונים כבדי משקל על הקמת פרוטו-מדינה בשטחים שבחסותם.

            בנקודה זו, חשוב לעצור ולשאול האם בכלל ישנו פתרון אחר למלחמה בת חמש השנים. סנקציות צבאיות או כלכליות על הריבון הסורי הנוכחי שוות כקליפת השום, לאור תמיכת האיראניים ובני חסותם מחזבאללה ומהמיליציות השיעיות השונות. תוכנית יצירתיות כמו "אימון וחימוש" (train and equip ) שיזמו האמריקאים נחלו כישלון חרוץ, לא מעט באשמת חוסר הרצון המשווע להעניק משאבים וכוח אדם מהותי למשימה. יוזמות מרחיקות לכת אף יותר כמו מבצע קרקעי של צבא ערבי מאוחד בהובלת תורכיה וסעודיה, או אפילו מערבי בהובלת ארה"ב, הם בגדר חזיון תעתועים בשלב זה. פתרון הכלאיים שנמצא בדמות מערכה אווירית, בסיוע שקט של כוחות מיוחדים כירורגיים, הצליח לשמר את הסטטוס הקוו, ולעצור במעט את ההתפשטות הטריטוריאלית הדרמטית של המדינה האסלאמית, אך לא יותר מכך. צעדים אלו הם פתרון טקטי ולא אסטרטגי, ובשל כך אינם יכולים לספק את הפתרון הרחב.

            אופציה נוספת שייתכן שנלקחת בחשבון הן הקצת פדרציה שתנוהל ע"י גוף מרכזי אחד, בדומה לאופן בו מנוהלת ארה"ב, בהם למדינות יש סמכות ריבונית עצמאית בנושאים מקומיים, ולממשל יש סמכות ריבונית בנושאים מקיפים וכלל ארציים. לאור הניכור העצום בין הפלגים השונים בתוך האופוזיציה, בין המיעוטים לבין האופוזיציה, ולאור התסכול הרב סביב שאלת זהותו של השליט ואופי המדינה ביום שאחרי, אופציה זו היא בסבירות נמוכה מאוד.

          רעיון החלוקה למחוזות כפתרון למלחמה הארוכה בסוריה הציף תגובות אוטומטיות על עיוורון מדיני נוסף בגישת המערב כלפי המזרח התיכון, וניסיון מביך לשחזר את הפרויקט הכושל לכאורה של סייקס פיקו. אולם, הסדר המדינתי החזיק בצורה מרשימה מאה שנים והוא הסתבר כאיתן יותר ממה שנדמה בראשונה. ההפרדה בין המדינות נמחקה עקב אלימות גרידא, אך לא מבחירה קולקטיבית של לאומים ששואפים לבית לאומי של כלל העולם הערבי. למעשה הפאן – ערביות מתה כבר לפני עשרות שנים, למרות שיש כאלו שמסרבים להכיר בכך.

            בדומה לתרחיש היוגוסלבי, את האיבה והעוינות ארוכת השנים לא יהיה ניתן להעלים בקלות בשוך הקרבות. יחד עם זאת, המציאות הנוכחית בבלקן היא שקטה. האם הדבר ישים גם למציאות המזרח התיכונית או רק חלום נאיבי ? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, האמת נמצאת אי שם באמצע. פתרון החלוקה הוא הפתרון הכי פחות גרוע במציאות בה יש גורמים שדוגלים בעקרונות חסרי פשרות. תיחום אזורי הקרבות לשטחים קטנים וממוקדים יותר עשויה לקדם את קצה קצהו של שינוי. נקודת האל-חזור נחצתה מזמן, וסוריה כפי שהכרנו אותה כבר לא תשוב. למעשה, גם אותם ארגוני ג'האד רדיקליים כמו המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה הוכיחו יותר מפעם את שהם מסוגלים לשתף פעולה אד הוק עם קבוצות שונות, שכן נהנו מנימה קלה של פרגמטיות. אם תחלחל ההכרה בקרבם שתפסת מרובה – לא תפסת, ייתכן שיש מקום לאופטימיות. הגורם הפרוע במשוואה כצפוי הוא ארגון המדינה האסלאמית שמתנהג כמו גרורה סרטנית בלתי צפויה, ולא שועה למרותו של פטרון חיצוני מובהק. שיתוף פעולה רציני ונחוש כנגדו כצעד ראשון, שמלווה בחלוקה כצעד שני משלים – יכול להסתמן כפתרון אפשרי.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.