קיצוץ ראש הנחש - דרך פעולה יעילה ?

מותו של מצטפא בדר א-דין (Mustafa Badreddine ) הציף לדיון מחודש את השאלה האם סילוקו מזירה של מפקד מתוחכם ומנוסה הוא הטקטיקה האפקטיבית ביותר לפגיעה בארגון. לבחירה בטקטיקה זו יש כמובן טיעונים חזקים לכאן או לכאן. מכיוון שאין קונצנזוס כלפי טיב התוצאה, ספקות ותהיות לגבי השימוש באופציה זו הן אך טבעיות. יחד עם זאת, נדמה שעם התארכות המלחמות במזרח התיכון, נכנסו גם לא אחת שיקולים שלא תמיד מצטיירים כרציונליים כמו נקמה, שהובילו לשרשרת פגיעות וחיסולים בלתי נגמרת. בעוד בעולם הטבע קיצוץ ראש הנחש יכול לעבוד, בעולם הג'האד העולמי לנחשים יש נטייה מרגיזה להצמיח מחדש את ראשם שוב ושוב.

            ארגון חזבאללה הוא דוגמה מצוינת לבחינת הסוגיה. בעוד מספר ההרוגים המדויק בשורותיו נותר עדיין בגדר חידה שלא פוענחה לחלוטין, את שלל העדויות והדיווחים על מותם של בכירים מאוד בארגון היה קשה מאוד להסתיר. כתבה קצרה שפורסמה לאחרונה ברשת החדשות אוריינט ניוז, שמשכנה בדובאי, טענה כי בשלוש השנים האחרונות נהרגו 50 מפקדים מדרגים בכירים. הפגיעה נוגעת לבכירים ביותר כגון פוזי איוב (Fauzi Ayub ), עלי פוזי טה (Ali Fauzi Taha ), שכיהנו כמפקדי הכוחות המזוינים של חזבאללה בכלל סוריה, עד למפקדי היחידה למבצעים מיוחדים (נח'בה ) עלי פיאד (Ali Fayad), חסן עלי ג'פאל (Hassan Ali Jafal). לאחרונה כאמור הצטרף אליהם מצטפא בדר א-דין. למרות הפגיעות הקשות והביקורת ההולכת וגוברת מבית, חזבאללה נותר איתן בעמדתו כי "ההתנגדות" מתחילה בסוריה.

            חזבאללה הוא לא הארגון היחיד שסבל ממכה אנושה לצמרת הפיקודית שלו. בראשית חודש ספטמבר 2014 חוסלו בפיגוע התאבדות קשה עשרות ממפקדי אחראר א-שאם, בהם מפקד הארגון עצמו, חסן עבוד, שנודע גם כאבו עבדאללה אלחמוי. יחד עמו חוסלו גם מחמד אלשאמי סגנו, מופתי הארגון, מחמוד טביה עבדאלמלכ, עבדאלנאצר מחמד אליאסין (שידוע גם כאבו טלחה אלמח'זומי ), מפקד הכוחות המזוינים של הארגון, ועוד רבים אחרים. למעשה, מרבית מפקדי הארגון הכירו והחלו את דרכם המשותפת עוד בתחילת המילניום הנוכחי, עם לימודיהם האקדמיים, ניסיונם במלחמה בעיראק ומאסרם בכלא בבירה דמשק עד לשחרורם בשנת 2011. היכרות ארוכת שנים שכזו ודאי הכניסה מימד נכבד של יצר נקמה לתכנונים העתידיים של מפקדיו הנוכחים.

            סוגיית הפגיעה במפקדים הבכירים ביותר אינה תחומה לגבולות סוריה ועיראק בלבד. טקטיקה זו הוצאה לפועל במספר רב של מקרים כמו בחיסולם של אחמד ג'עברי, רמטכ"ל חמאס, עבאס מוסוי, מנהיג חזבאללה לשעבר ואחרים. טכניקה זו לא בלעדית כמובן לשימוש אווירי : ב-2 למאי 2011, צבא ארה"ב, הוציא לפועל את "מבצע חנית נפטון", בו חיילים מיחידת "אריות הים" חיסלו את אסאמה בן לאדן. המערכה הבינלאומית למיטוט והחרבת אלקאעדה נמשך בשרשרת ארוכה של סיכול ממוקדים שבוצעו על ידי מל"טים, כשהבולט בהם הוא חיסולו בתימן של מפקד שלוחת אלקאעדה בחצי האי ערב, אנור אלעולקי (Anwar Al-Awlaki ). באפיקים אלו הצליחו ארצות הברית ובעלות בריתה לפגוע בשרשרת הפיקוד של אלקאעדה, ולסכל מזימות לשחזור מעשי הזוועה של המתקפה ב-11/9/01, בקרונות הרכבת של מדריד 2004, וברכת התחתית של לונדון בשנת 2005.

            הפגיעה במפקד רם דרג חשובה מאוד לקטיעת המערכים ההיררכיים בתוך ארגוני הטרור השונים. כמו כן, לשימוש באופציה המדוברת מצטרף גוון של מתן רוח גבית ללחימה נגדו. הצלחה או כישלון, להיפטר מגורם יצירתי, מסוכן וכריזמטי מסוגלת להניב תוצאות מרשימות, בהם איבוד זמן יקר בבחירת מחליפו של המחוסל, סיכול תכנית קטלנית שהגה, ולא נחשפה לאוזני אחרים, מפאת סודיותה, או אפילו שיתוק זמני של מערכי הקרב. תוצאות בולטות אלו אמנם מעניקות משקל רב לבחירה בצעד כזה, אך המציאות מראה כי לכל אדם יש מחליף. ארגון חזבאללה אמנם מתקשה למצוא אדם בעל שיעור קומה כעמאד מע'ניה, אולם הארגון ככללותו עודנו חי ובועט. הדבר נכון גם לאלקאעדה – אימן אלט'ואהרי נחשב בקרב חוגים מסוימים כפחות כריזמטי וסמכותי מקודמו בתפקיד, אך לאור העובדה שאלט'ואהרי המתיק סוד שנים רבות עם בן לאדן, אין מחלוקת על כך שרמת הסיכון הנשקפת ממנו לא פחותה.

            אם כך, השאלה נותרה בעינה – אם הפגיעה במפקד הארגון, או באחד מאנשיו הבכירים ביותר לא מסוגלת להפיל את הגוף כולו על ברכיו, האם יש בה תועלת ? ובכן, טקטיקה זו, קריטית ככל שתהיה, היא למעשה צעד אחד מני רבים באופן בו יש להילחם נגד גופים רדיקליים. איום מתמיד על חיי הבכירים, מלחמה בערוצים הכלכלים שמניעים אותו, וגדיעת תשתיותיו בקרב ילדים ונוער, הם מקצת מכלים שעומדים לרשות אלו שאמונים על מיטוט הטרור. אמת, לא ניתן לנצח רעיון, ודאי לא רעיון כזה שמייחס חשיבות מועטה לחיים ורבה למוות, אך בהחלט אפשר לשלול את היכולות של הוצאה לפועל של אותם אידאולוגיות קיצוניות. על אף ששימוש באפיק הנידון פוגע בדבר החשוב מכל – חיי אדם, שימוש מושכל ומדויק הוא כלי משמעותי. 

שאלות ללא מענה - סקרנות טבעית או סכנה חבויה ?

חג הפסח מביא עמו ארבע קושיות שנועדו לאבחן ולייחד את הלילה הזה מכל הלילות. אולם המלחמות בסוריה ובעיראק האריכו הרבה יותר מכמה לילות, אך יש עדיין מספר שאלות, שבניגוד להגדה של פסח, טרם זכו למענה ראוי. שאלות בנוגע הרוגי חזבאללה, פעילות צבאית קרקעית, שינוי מגמות כלכליים וכניסה של איומים חדשים, מחייבות את כל העוסקים במלאכה למידה הגונה של יושרה באשר לדברים שמעבר לידיעתנו. בשונה מהתמימות והנועם שמכילה ההגדה, קושיות אלו מכילות תהיות שמוטב כי נלמד במהרה את המענה עליהן.

הסוגיה הראשונה והמרתקת מכל שעומדת על הפרק היא מניין ההרוגים של ארגון חזבאללה בסוריה. כזרוע איראנית מקצועית ומנוסה, נשלח הארגון לשרת את האינטרס האיראני על ידי מתן סיוע הדרכתי ומעשי לצבא אסד. למרות הוכחות חד משמעיות להימצאותו בשדה המערכה, הוחלט בראשית הדרך על מדיניות עמימות בכל הנוגע למידת מעורבותו האמיתית של הארגון במלחמה הקשה. המערכה הארוכה והמדממת בגבול לבנון – סוריה, סמוך לעיר אלקציר (Al-Qusayr ) במאי 2013, היוותה קו פרשת מים ואילצה את צמרת הארגון לחשוף בגלוי את שילוב הכוחות בציר השיעי.

גופי בטחון רבים וכן חוקרים ועיתונאים מכל רחבי העולם ניסו לעמוד על המספר המדויק של הנופלים בשורות הארגון הלבנוני. משימה זו התגלתה כמורכבת למדי : עקב הלחץ הציבורי בתוך המדינה ובתוך העולם הערבי על זניחת "ההתנגדות" נגד ישראל, נאלץ הארגון להסוות ולהסתיר מקרי מוות של פעיליו. ניסיונות הטשטוש וההסוואה באו לידי ביטוי בעליה לא מוסברת של צעירים שמתו "בתאונות דרכים", קבורות חבויות בשעות לילה מאוחרות, או הסבר תמוה על מוות ב"נסיבות לא ידועות". כך או כך – האומדן רחב למדי. מחקר מקיף במיוחד שפרסם מכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב קבע כי בקרב הארגון נפלו לפחות 865 פעילים. הערכה נוספת ביצע העיתון "אל-יום" בהצהירו כי לחזבאללה ישנם אלף הרוגים ועוד כ-4000 פצועים. ההשערות מגיעות אפילו למספרים שנשמעים כמופרכים כמו 4000 הרוגים ועוד 8000 פצועים. מטבעו של עניין, רב הנסתר על הגלוי, והרצון העז של חזבאללה ופטרונם מאיראן ימנע ככל הסקת מסקנות ודאית אודות המספר המדויק.

  שאלה נוספת שמסקרנת רבים היא על מידת הפריסה של כוחות קרקעיים במערכות בסוריה ובעיראק. בזירות שהפכו לבמת התגוששות רבת משתתפים, נבחרו ברמה ההצהרתית מספר אויבים משותפים בהם ניתן להילחם בצורה גלויה, בעיקר מקרב החוג הסלפי – ג'האדיסטי. הצטרפות מדינות רבות בעולם לקואליציה בהובלת ארצות הברית, או בתמיכה בפעילות הצבאית הרוסית, הבהירה כי הלחימה נגד הארגונים הרצחניים ג'בהת א-נצרה והמדינה האסלאמית הוא רצון שעומד לנגד עיני כל. אולם, קשה שלא לתמוה על בליל האינטרסים של מדינות המעגל הקרוב והרחוק. התורכים חוששים במקביל מהתעצמות הכורדים, הירדנים חוששים במקביל מחדירה של ג'האדיסטים לממלכה במסווה של פליטים, וכך עוד מדינות רבות.

הרוביקון המאיים, בדמות כניסה קרקעית נרחבת, עוד לא נחצה, אולם עדויות מן השטח מצביעות על כך שפעילות קרקעית מצומצמת אכן מתרחשת מתחת לאור הפנסים התקשורתיים : כוחות מיוחדים אמריקאיים כבר ביקרו במספר פעולות בסוריה ובעיראק, בהם ניסיון החילוץ הכושל של העיתונאי המנוח ג'יימס פולי. מבצעים ממוקדים של כוחות מיוחדים בריטיים יצאו לפועל בסוריה ובעיראק. הרצון לפתור את משבר הפליטים לאירופה, הוליך אפילו את גרמניה לשקול צעד של פריסת 1,200 חיילים לסוריה. צידו השני של המתרס לא נותר בזרועות משולבות, שלצד אנשי משמרות המהפכה נודע כי צבא איראן מעוניין בתרגול חשוב ליחידותיו המבצעיות וכך הוטסו לסוריה צוותי קומנדו. המחיר לא איחר לבוא וזמן קצר לאחר מכן, נרשמו אבודות בקרבם. בדומה לכך, גם יחידת ספצנאז, המקבילה הרוסית לסיירת מטכ"ל, שכלה גם היא את אחד מבניה. המהלכים המצומצמים הללו מגיעים כשברקע תופי המלחמה מסעודיה ואיחוד האמירויות כבר החלו להלום, כשהודיעו שלא יהססו להצטרף למהלך קרקעי גדול, אם וכאשר ארצות הברית תבחר באופציה שכזו.

אסכולה חכמה בלחימה העולמית נגד טרור אומרת שכדי לפגוע בצורה עמוקה ויסודית בגופים אלו, יש לנתק ולהשמיד את מקורות המימון שלו. צורת מחשבה זו מוליכה אותנו לשאלה האם המדינה האסלאמית מאבדת את מעמדה כארגון הטרור העשיר בעולם ? בשונה מהפסאדה ההצהרתית, חל לנגד עינינו שינוי מהותי בשנה האחרונה – הארגון נבלם במידה רבה מאוד בשדה הקרב, הפגיעות בצמרת הארגון הולכות והופכות להיות איכותיות יותר, ולאחרונה פרסם מכון מחקר מוביל כי הארגון איבד כשליש מהונו.

יש לכך סיבות רבות : הלחימה במספר חזיתות, מול ארגוני אופוזיציה שונים, מול המילציות הכורדיות ומול כוחות מקצועיים כמו הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, וצבא רוסיה נותנת את אותותיה בטווח הארוך. בנוסף על כן, התקדמות הכורדים על הגבול התורכי צמצמה מאוד את הסחר בשוק השחור של נפט גולמי ובתנועה דינמית של פעילים לתוך ומחוץ לשדה המערכה. פגיעה ביעדים כלכליים של הארגון כמו בנק, בו אגר ממון רב, גם היא ודאי לא תורמת למאמץ המלחמתי.

בנקודה זו, מעניין מאוד לחקור את ההבדלים בין גישת אלקאעדה ליריבתה במחנה הג'האד העולמי : שלוחת אלקאעדה בסוריה, ג'בהת א-נצרה ממקדמת את פעילותה במיוחד במחוז אדלב והצליחה לבסס לעצמה פלטפורמה איתנה, לא מעט בזכות שיתופי פעולה אד הוק עם ארגונים אחרים. בעוד שאופציות כלכליות לטובת המדינה האסלאמית נמצאות גם מחוץ לסוריה ועיראק, מתברר כי אחת מתוצאות הלוואי של המלחמה בתימן אפשרה לשלוחת אלקאעדה בחצי האי ערב (AQAP ) להניב רווחים של מעל למאה מיליון דולרים, לאור השתלטות על רצועת חוף בת 600 קילומטרים, בהם נגבים מסים, כספי סחיטה ומתקיימת פעילות של הברחת נפט ודלק.

            הקושיה האחרונה שנחשבת לנייר לקמוס חשוב היא סוגיית תפוצת טילים נגד מטוסים במלחמות המזרח התיכון. עד כה ניכר חשש רב מצד מדינות רבות לספק נשק איכותי ומדויק לכוחות בשטח, שעלול לסכן את התעופה הבינלאומית מעל שמי סוריה ועיראק. בעוד שהקרבות על הקרקע מתאפיינים לא אחת בשימוש בנשק מהשורה הראשונה כמו טילי קורנט, טנקים מדגם טי 72 ורקטות ארוכות טווח, העליונות האווירית היא עדיין ללא ספק לרעת האופוזיציה.  יירוטי מטוסים ומסוקי קרב תועדו, אולם בסבך עשן הקרבות, קשה להגיע לפרטים המדויקים ולגלות האם מדובר בכשלים טכניים, פגיעה חיצונית או בחלק מן המקרים אפילו עריכה מניפולטיבית.

            בשבועות האחרונים נתגלו סימנים מדאיגים על הימצאות גוברת של נשק איכותי יותר בדמות עשרות טילים סיניים מדגם FN6. בין אם מקורם מאספקה חדשה, או שמא משלל שנלקח מבסיסי צבא, טילים אלו מהווים סכנה ברורה לכלי הטיס האמריקאים והרוסיים שפועלים באזור. הפרשי הגבהים שומרים את התעופה הבינלאומית מוגנת בשלב זה, אולם התסכול הרב שמתגבש בקרב השלטונות הסעודיים והתורכיים על המבוי הסתום במלחמה, השאיפה לסכל את האינטרס האיראני להרחבת ההשפעה, והכמיהה העזה לראות את אסד מודח, כבר הביא לאוויר לעולם רמיזה שנשק כזה יועבר, אולם התנגדות אמריקאית עזה עדיין בולמת את המהלך. התארכות המלחמה וכישלונן המסתמן של שיחות השלום בז'נבה הוליד מספר יוזמות,  אך אין בהן בסיס איתן בשלב זה. הפעלה של נשק כימי היוותה בעבר קו אדום, שהוביל למאמץ בינלאומי לפירוקו המוצהר של ארסנל הנשק הכימי בסוריה. הפלת מטוס נוסעים חלילה, תהיה ציון דרך נוסף להסלמה שרבים כבר האמינו כי לא ניתן להעפיל מעליה.

            אמצעי התקשורת ההמוניים שיש בידינו כיום מאפשרים לנו מצע רחב מאוד של מידע אודות למתרחש מעבר לגדר. יחד עם זאת, ערפל הקרבות, הטעיות והסתרה של מידע, מונע פעמים רבות את קבלתה של התמונה המלאה. מחלקי הפאזל שמונחים לפנינו ניתן ללמוד רבות על הנעשה, אולם מספר שאלות תמיד יישארו פתוחות. בעוד שבחלק מן המקרים, סוגיות אלו יכולות להצטייר כטכניות ותו לא, אחרות כבדות משקל הרבה יותר. כשמדובר על סיכון לחיי אדם, ישנן שאלות שאנחנו חייבים לדעת את התשובות עליהן. 

קנטוניזציה בסוריה - רעיון ישים או חלום נאיבי ?

חצי עשור של מלחמה מורכבת ומרובת אינטרסים בסוריה הוביל לשלל הצעות, יצירתיות יותר ופחות, אודות הפתרון ההולם למשבר. שלל תגובות החל מדאגה דיפלומטית, קריאות להפסקת אש, עד לאיומים לכניסה קרקעית והתווית קווים אדומים לא הצליחו לעצור את האבן המתגלגלת אל פני התהום. בשבועות האחרונים מתפתח לו דיון חדש – ישן על חלוקת סוריה למחוזות, בהכרה שאף אחד מן הצדדים לא מסוגל לשעוט על מפת סוריה כולה, או לא מוכן לשלם את המחיר שנדרש לשם ביצוע משימה כבירה שכזו. הכרה נוספת שחלחלה והיוותה את הבסיס לרעיון החלוקה היא התהום הפעורה בין הצדדים השונים לזהות השליט והשלטון ביום שאחרי. מאמר זה דן בהיתכנות המהלך, והאם יש לו בכלל סיכוי ממשי.

            השותפות הראשונה שיש לבחון את נקודת השקפתה בנושא הנידון היא השותפות, שנכון להיום, עדיין אוחזת במושכות וזוהי השותפות בין סוריה, רוסיה ואיראן. דעת הממשל הסורי הובעה לאחרונה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים : שר החוץ הסורי, וליד אלמעלם, דחה בזעם את הפלרטוטים בקרב המעצמות על חלוקת סוריה למחוזות. דעה דומה עלתה גם בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, ששואפים ככל הניתן לשמר את אחיזתם והשפעתם בסהר השיעי מאיראן עד חופי הים התיכון של סוריה ולבנון. באופן אירוני, דווקא הצלע המהוססת בנוגע לסוגיה המרתקת היא רוסיה : צמצום הכוחות הרוסיים והשבת עשרות מטוסים הביתה, מעידה יותר מכל על כך שפוטין אינו מתכוון לעשות את העבודה השחורה עבור הנשיא הסורי, אלא להבהיר שאסד הוא עדיין המועמד היחיד מבחינת הפטרון הרוסי, אך זה חייב להיעשות במקביל לשיחות השלום בז'נבה. ייתכן שהמקור לגישה זו היא בפוסט טראומה מאפגניסטן, או שמא מתוך סדרי עדיפות אחרים של רוסיה בניהול מספר סכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באוקראינה, המתיחות ארוכת השנים מול ברית נאט"ו, והניסיונות לשקם את עצמתה המדינית של רוסיה, לאור ההססנות הבולטת של מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב.

            צד נוסף של המתרס הוא הציר הסעודי – תורכי – קטארי. בחזית זו נדמה כי הדעות קצת פחות חד משמעיות. המדיניות הרשמית של בית המלוכה הסעודי היא שאסד חייב ללכת. יחד עם זאת, הסעודים מבינים לאשורה כי ארגוני הג'האד והאופוזיציה לא יוכלו לשטוף את כל סוריה, ולכן פרשו את חסותם  על הגוף שאמור לייצג את האופוזיציה בשיחות השלום – "הועדה הגבוהה למשא ומתן (HNC)". תורכיה, וארדואן בראשה, שותפים לגישה הסעודית שאסד חייב לעזוב, ודאי לאור האחריות הישירה שלו למותם של מאות אלפים, אך בעוד שלסעודים אין נגיעה ישירה לשטח, התורכים תופשים את הקמתה של ישות כורדית עצמאית כאיום מורכב ומהותי על שלמות המדינה שלהם עצמם. עימותים חריפים ואלימים במיוחד מדווחים חדשות לבקרים במזרח תורכיה. כינונה של מדינה כורדית מדרום, ואולי לימים גם ממזרח, בעיראק – עלולה להבנתם רק לתדלק את השאיפות של הכורדים להתחבר אל אחיהם מעבר לגבול.

לקלחת זו נכנסות גם מדינות נוספות, כגון מדינות המפרץ. כמדינות שחיות תחת בחינה של זכוכית מגדלת מצד סעודיה ואיראן, יחדיו ולחוד, הן פיתחו מדיניות של הליכה בין הטיפות. קטאר, שעל פי הדיווחים השונים, העבירה עשרות מיליונים "מתחת לשולחן" לג'בהת א-נצרה בעסקאות חילופי שבויים, מפעילות גם הן את מכבש הלחצים שלהם על מנת לעודד את כלל הצדדים להגיע לשולחן הדיונים. לכך יש להוסיף את כאב הראש של המדינות השכנות, ירדן עיראק ולבנון, שמתמודדות מול אתגרים מורכבים במיוחד של מיליוני פליטים וסכסוכים פנימיים. כשמתבוננים בשורה התחתונה – ניתן להבין מדוע רעיון החלוקה למחוזות נדחה במסגרת דיוני הליגה הערבית. גם בליגה הערבית מתקשים להחליט איך משלל האינטרסים השונים מוצאים נתיב מוסכם אחד, שניתן יהיה להציגו לדיון בפני הצד השני.

            במקביל לכל התסבוכת הבינלאומית, חשוב לזכור כי בשטח פועלים כוחות שאולי פועלים בסיוע תמיכה חיצונית, אך עם הזמן פיתחו אינרציה חצי-אוטונומית. קשה להאמין כי ארגוני ג'האד קיצוניים כדוגמת המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה יסכימו למהלך זאת מכיוון שעוד בטרם נזרק הרעיון לחלל האוויר, דוברי הארגון ונציגיהם דאגו להבהיר את שאט הנפש האידאולוגית שלהם מהקווים המלאכותיים של סייקס פיקו, שהפרידו ופילגו את העולם הערבי.

יתר על כן, עוד לפני פרוץ המלחמה, סוריה נודעה כמדינה המכילה מיעוטים רבים בהם דרוזים, כורדים, נוצרים ואחרים. בעוד ברית המיעוטים ההיסטורית סייעה למשפחת אסד לשמור על כוחה, מספר רב של  אירועים כמו רדיפת הנוצרים ע"י המדינה האסלאמית, רצח השיח' הדרוזי הבכיר ואליד בעלוס בסווידא ותקריות נוספות ודאי גרמו לרבים בהם להרהר ולפקפק ברצון וביכולת האמיתית של המשטר הסורי להגן עליהם כהלכה. בעוד שהמיעוטים האחרים לא השתעשעו עד כה ברעיון של היפרדות אמיתית מן המולדת הסורית, בכירי האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה, שהתרחבה מאוד בחודשים האחרונים, כבר הצהירו בגלוי כי מתקיימים דיונים כבדי משקל על הקמת פרוטו-מדינה בשטחים שבחסותם.

            בנקודה זו, חשוב לעצור ולשאול האם בכלל ישנו פתרון אחר למלחמה בת חמש השנים. סנקציות צבאיות או כלכליות על הריבון הסורי הנוכחי שוות כקליפת השום, לאור תמיכת האיראניים ובני חסותם מחזבאללה ומהמיליציות השיעיות השונות. תוכנית יצירתיות כמו "אימון וחימוש" (train and equip ) שיזמו האמריקאים נחלו כישלון חרוץ, לא מעט באשמת חוסר הרצון המשווע להעניק משאבים וכוח אדם מהותי למשימה. יוזמות מרחיקות לכת אף יותר כמו מבצע קרקעי של צבא ערבי מאוחד בהובלת תורכיה וסעודיה, או אפילו מערבי בהובלת ארה"ב, הם בגדר חזיון תעתועים בשלב זה. פתרון הכלאיים שנמצא בדמות מערכה אווירית, בסיוע שקט של כוחות מיוחדים כירורגיים, הצליח לשמר את הסטטוס הקוו, ולעצור במעט את ההתפשטות הטריטוריאלית הדרמטית של המדינה האסלאמית, אך לא יותר מכך. צעדים אלו הם פתרון טקטי ולא אסטרטגי, ובשל כך אינם יכולים לספק את הפתרון הרחב.

            אופציה נוספת שייתכן שנלקחת בחשבון הן הקצת פדרציה שתנוהל ע"י גוף מרכזי אחד, בדומה לאופן בו מנוהלת ארה"ב, בהם למדינות יש סמכות ריבונית עצמאית בנושאים מקומיים, ולממשל יש סמכות ריבונית בנושאים מקיפים וכלל ארציים. לאור הניכור העצום בין הפלגים השונים בתוך האופוזיציה, בין המיעוטים לבין האופוזיציה, ולאור התסכול הרב סביב שאלת זהותו של השליט ואופי המדינה ביום שאחרי, אופציה זו היא בסבירות נמוכה מאוד.

          רעיון החלוקה למחוזות כפתרון למלחמה הארוכה בסוריה הציף תגובות אוטומטיות על עיוורון מדיני נוסף בגישת המערב כלפי המזרח התיכון, וניסיון מביך לשחזר את הפרויקט הכושל לכאורה של סייקס פיקו. אולם, הסדר המדינתי החזיק בצורה מרשימה מאה שנים והוא הסתבר כאיתן יותר ממה שנדמה בראשונה. ההפרדה בין המדינות נמחקה עקב אלימות גרידא, אך לא מבחירה קולקטיבית של לאומים ששואפים לבית לאומי של כלל העולם הערבי. למעשה הפאן – ערביות מתה כבר לפני עשרות שנים, למרות שיש כאלו שמסרבים להכיר בכך.

            בדומה לתרחיש היוגוסלבי, את האיבה והעוינות ארוכת השנים לא יהיה ניתן להעלים בקלות בשוך הקרבות. יחד עם זאת, המציאות הנוכחית בבלקן היא שקטה. האם הדבר ישים גם למציאות המזרח התיכונית או רק חלום נאיבי ? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, האמת נמצאת אי שם באמצע. פתרון החלוקה הוא הפתרון הכי פחות גרוע במציאות בה יש גורמים שדוגלים בעקרונות חסרי פשרות. תיחום אזורי הקרבות לשטחים קטנים וממוקדים יותר עשויה לקדם את קצה קצהו של שינוי. נקודת האל-חזור נחצתה מזמן, וסוריה כפי שהכרנו אותה כבר לא תשוב. למעשה, גם אותם ארגוני ג'האד רדיקליים כמו המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה הוכיחו יותר מפעם את שהם מסוגלים לשתף פעולה אד הוק עם קבוצות שונות, שכן נהנו מנימה קלה של פרגמטיות. אם תחלחל ההכרה בקרבם שתפסת מרובה – לא תפסת, ייתכן שיש מקום לאופטימיות. הגורם הפרוע במשוואה כצפוי הוא ארגון המדינה האסלאמית שמתנהג כמו גרורה סרטנית בלתי צפויה, ולא שועה למרותו של פטרון חיצוני מובהק. שיתוף פעולה רציני ונחוש כנגדו כצעד ראשון, שמלווה בחלוקה כצעד שני משלים – יכול להסתמן כפתרון אפשרי.

על הטעיה, תעמולה ושקרים נוספים

כלל ברזל ידוע בקרב קוסמים מדבר על חשיבותה של הטעיה. הפניית תשומת הלב למוקד אחד, מפחיתה את תשומת הלב למוקד אחר ומאפשרת לקוסם להסתיר ולהסוות את רזי מעשיו. שיטה זו תואמת רצונות ומאווים של אנשים שונים ומגוונים – החל מפוליטיקאים, אנשי צבא, עיתונאים ורבים אחרים. ברוח זו, בוחרים מדינאים רמי דרג, באופן שלא שונה במהותו ממפקדי ג'האד בכירים, להשתמש בחצאי אמיתות, הונאות, ושקרים גסים על מנת להציג את המציאות כפי שהם רואים אותה, במקרה הטוב, או כפי שהם היו רוצים להציגה, במקרה הרע. הסיבות לשימוש בתעמולה והטעיה ברורות – ניסיון ליצור דעת קהל אוהדת, רצון להימנע מביקורת, ושרטוט תמונה ורודה ופשטנית לרוב אודות מציאות מורכבת. כמות השימוש בחצאי אמיתות, הטעיות ושקרים של ממש, משתנה כמובן כאשר מדובר על ארגון טרור לבין משרדים ממשלתיים רשמיים, אולם אמצעי זה מספק מפלט נוח מהתחושות האנושיות הבסיסיות ביותר – השאיפה לשדר עוצמה, נחישות וצדקת דרך.

            דוגמא מצוינת ראשונה היא המערכה הבינלאומית למלחמה בארגון המדינה האסלאמית בראשות ארצות הברית. ביוני 2014 הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, הורה לצבאו לפרוס לעיראק כוחות שיסייעו בלחימה מול הארגון הרצחני. במהרה, הצטרפו מדינות רבות למהלך, ובספטמבר של אותה השנה, הורחב בנק המטרות גם לשטחי סוריה. מאז ועד היום – פורסמו הצלחות רבות : חיסול מפקד בכיר בתא ח'ראסאן, צנאפי אלנאצר, שחרורה מחדש  לכאורה של העיר רמאדי, החרבתו של בנק עיראקי שהכיל כספים רבים השייכים לארגון ועוד. אולם, בחינה מדוקדקת יותר מראה שבחודשי הפעילות של הקואליציה הבינלאומית, בהם בוצעו מעל ל-800 גיחות תקיפה, הטריטוריה שברשות ארגון המדינה האסלאמית צמחה וגדלה.

            ציר מקביל נוסף בו ניתן לדון הוא המערכה האווירית הרוסית בשדה הקרב של סוריה. על מנת להגן על האינטרסים הרוסיים בסוריה, בחר הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, בשלהי ספטמבר 2015, לפרוס כוח צבאי גדול למחוז לאד'קיה בצפון מערב המדינה. כוח זה כלל חיילים, מטוסי קרב ואמצעי לחימה מתקדמים. שיתוף הפעולה בין צבא אסד, הכוחות הרוסיים, חזבאללה ומיליציות שיעיות במימון איראני, בלם במעט את התקדמות קואליציית ג'יש אלפתח שהחל לצבוא על פאתי מחוז לאד'קיה, אולם המערכה העיקרית והגדולה – על העיר חלב, רחוקה מאוד מהכרעה למרות קמפיין אווירי וקרקעי נרחב.

            התנגשות האינטרס האמריקאי והאינטרס הרוסי הובילה למציאות של הגדרות גמישות. הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית הגדירה כיעד מרכזי "לערער ולבסוף להרוס" (to degrade and ultimately destroy ) את המדינה האסלאמית באשר היא, אולם אט אט מסתבר שהמערכה הופכת ל"עיראק תחילה". יש שמסבירים זאת כמקדם זהירות מתקרית שתסלים את המצב המתוח בין ארה"ב לרוסיה באופן ישיר, ויש שמסבירים זאת על סמך הרצון האמריקאי לשכפל במידת מה את מודל התקיפות מאפגניסטן ותימן לזירה הסורית – עיראקית. מצדו הרוסי של המתרס – מטרת המערכה המוגדרת הייתה לבסס את השלטון הלגיטימי בסוריה ולאפשר את התנאים לפשרה פוליטית. על אף שלא קשה להבין כי השאיפה הרוסית הייתה להשאיר את אסד על כסאו ויהי מה, מבין השורות ניתן להבין כי הנשיא פוטין הפנים כי אסד הוא חלק מהבעיה, אולם  הוא ממשיך לדבוק כי החלפתו תעשה רק לאחר בחירות.

            בקצה השני של הסקאלה ניתן להבחין בכך שגם ארגוני הג'האד השונים שמחים להשתמש במניפולציות, תעמולה וחצאי אמיתות על מנת לקדם את מטרותיהם. כארגונים שמציגים את עצמם קודם כל כגופים דתיים, הטעיה זו מוסברת לרוב על דרך החיוב באמצעות מערך הדעוה. כך למשל ארגונים כמו ג'בהת א-נצרה, אחראר א-שאם, המדינה האסלאמית ועוד מציגים לראווה שוב ושוב כיצד מחולקים ציוד ותרופות לנזקקים, כיצד מתוחזקות ומשופצות התשתיות העירוניות שנהרסו, וכיצד דואגים לרווחת ילדים מקומיים. עזרה זו, על אף שיש בה מן המבורך, משמשת קודם כל על מנת להכשיר לבבות ולגייס פעילים חדשים לשורות הארגון, ומסיטה את הדיון ממעשי זוועה קשים, והוצאות להורג אכזריות שמבוצעות חדשות לבקרים.

            אם כך- מהי חשיבות דעת הקהל על הוצאה לפועל של מהלכים פוליטיים ו/או צבאיים גדולים ? בין אם מדובר על מדינות דמוקרטיות ושקופות כמו ארה"ב, או על מדינות וגופים שהן קצת פחות שקופים וכנים בלשון המעטה, כמו ארגוני הג'האד, חשיבות התדמית הציבורית היא מכרעת. ברמה המדינתית – רוח גבית תאפשר את המשך הפעילות מחוץ לגבולות המדינה, על אף ההשלכות הכלכליות, בדמות מיסוי גבוה יותר, או הפיזיות, בדמות חיילים ששבים הביתה בארונות, שעלולות להתלוות להחלטה. ברמת הארגון – הצגת "מוסריותו" של הארגון לצד חוסר פשרנותו של עקרונותיו הדתיים, מאפשר ליצור קרקע אידיאולוגית למתנדבים עתידיים. הונאות מתוחכמות, כדוגמת העמימות לגבי מספר ההרוגים הקרב חזבאללה, מקנות אפשרות להלך על חבל דק ולנהל מדיניות שלא חושפת את כל הקלפים, במיוחד לא כאלו שעלולים לפגוע במטרותיו של מקבל ההחלטות.

            שימוש פתלתל בעובדות ונתונים הוא כלי פוליטי מוכר, שנמצא בארגז הכלים של מנהיג זה או אחר מקדמת דנא. בין אם מדובר על נשיא מעצמה, או על מפקד מקומי בארגון ג'האד, הצגת מציאות בדרך א', במקום בדרך ב', מספרת לא מעט על מציג הנתונים, כשם שהיא מספרת על הנתונים עצמם. בחינה עצמאית, מקיפה ואחראית של מקורות מסייעת לברור את המוץ מן התבן, ולהבין את המציאות המורכבת, שנסתרת פעמים רבות מן הציבור. חשיפת סוד הקסם עלולה להיות מאכזבת לעיתים, אולם אור השמש של האמת תמיד יהיה נכון ובריא יותר מצל השקרים והכזבים.

ילדים בשורות הג'האד - טאבו שנשבר בדם

הופעתם של ילדים ובני נוער כמפגעים בודדים או בשורות צבאות וארגוני הג'האד בולטת על רקע גל הטרור הנוכחי,  אך היא איננה תופעה פלסטינית בלבד. בעשורים האחרונים נחשפנו למקרים רבים של שימוש ציני בנוער, החל מעשרות אלפי ילדים עם מפתח לגן העדן סביב צווארם במלחמת איראן – עיראק, עד למחבלים מתאבדים בניגריה ובסוריה. שימוש בילדים למטרות פוליטיות וצבאיות, יתרה מכך, תופעה זו אינה מקושרת לתחום הג'האד בלבד, והימצאותה מצביעה לרוב על משילות שלטונית רופפת או על נואשות. תמימות ילדותית, חינוך מעוות ותנאי פתיחה קשים דוחפים ילדים רבים למחוזות של אלימות ופשע, שמנותב פעמים רבות לפן הדתי בזירות בהם פועלים ארגוני ג'האד. בשלב שבו ההגדרה העצמית עדיין איננה מוצקה ויציבה מספיק, מנוצלים פעמים רבות ילדים למטרות פוליטיות ודתיות, שהם לרוב אינם מבינים. אם בקרב רבים, הגנה הורית חמה וערכים בסיסיים הופכים כל רעיון של שימוש בילדים לכלי משחק בנושא מלחמה, ג'האד וטרור לטאבו שייהרג ובל יעבור, אזורי קרבות רבים הוכיחו שטאבו זה עשוי להיות גמיש.

            מומחים, מדינאים וחוקרים רבים מתדיינים שנים ארוכות על הנסיבות שבהם צומח דור חדש של ג'האדיסטים. ההסבר הנפוץ שחוזר במקרים אלו, הוא תנאי מחייה קשים, הדוחפים ילדים על הדרך האלימה. תנאים סביבתיים כמו עוני, זנות, פשע, ושחיתות מקומית או ממשלתית, נתפשים לרוב כמקדמים בולטים של התפתחות רעיונות קיצוניים. כשם שאומר שירו הידוע של שאול טשרניחובסקי – "האדם אינו אלא נוף ילדותו". יחד עם זאת, חשוב להבהיר – התנאים הסביבתיים בהם גדל ילד אינם הסבר מספק לתופעה.

            ברחבי העולם קיימים עשרות ומאות מוקדים של שכונות עוני ופשע ברחבי העולם, אולם אלו מביניהם שפונים לפשיעה "רגילה" או לאלימות על רקע דתי, עדיין נמצאים בעמדת מיעוט מבחינה סטטיסטית. בעוד שחומרת הדברים זהה, הרציונאל שעומד מאחוריהם מעט שונה. ילדים שהצטרפו לארגוני הג'האד השונים, בין אם מבחירה ישירה שלהם או מבחירה של הוריהם, מגיעים לרוב מתנאים מקדימים של תרבות ומסורת דתית, ועל כן נוצרת המשיכה והחיבור הראשוני לארגון שמציג את עצמו כגוף דתי. לעומת זאת, ילדים הצומחים בסביבה חילונית, יתחברו פחות למסגרות דתיות ולרעיונות והמסרים הדתיים. במקרים אלו סביר להניח שילדים אלו יפנו לפשיעה "רגילה" או יצטרפו לארגוני חמושים שאינם בעלי נופך דתי, דוגמת ארגון ה-FARC בקולומביה. הצורך החברתי במסגרת תומכת, במיוחד בגילאים צעירים, היא סוגיה כבדת משקל לעיצוב חייו של עלם צעיר, ובהיעדרה של מסגרת נורמטיבית וממוסדת, ארגונים אלימים הוכיחו כבעלי יכולת למלא את החלל.

תמימות של ילדים, למרבה הצער, הופכת אותם למעשה לחומר ביד היוצר. כך למשל ילדי עזה מבלים את חופשתם במחנות קיץ של החמאס, וילדים מצפון סוריה מודרכים במחנות אימון של המדינה האסלאמית בשימוש בנשק, הוצאה לפועל של שיטות רצח מזוויעות, ואידיאולוגיה קיצונית ומניפולטיבית, שמתעלמת ממאות שנים של פולמוסים דתיים מורכבים. קלות המחשבה, חוסר הספקות והדחף הטבעי בחיקוי דמויות מופת, יוצר מצב נוח עבור אותו גורם חיצוני, כמו ארגוני הג'האד השונים, לתמרן מוחות צעירים למטרותיו. מספיק להבחין במשאבים הרבים שמוקצים בקרב ארגונים כמו ג'בהת א-נצרה, אחראר א-שאם, חמאס ועוד למערך הדעוה וטיפול בילדים, בין אם בשיעורי דת ובין אם בציוד או מתנות, על מנת ללמוד כהלכה על חשיבות הנושא בעיניהם לטווח הארוך.

עוד הסבר נוסף שניתן במחקר על צמיחת רעיונות קיצוניים בקרב ילדים ובני נוער הוא היעדר השכלה מספקת. הסבר זה נשען כמובן על מצבן העגום של מערכות החינוך הכושלות במדינות כמו תימן, עיראק, אפגניסטן ועוד. איכות נמוכה של מורים, מתקנים מתפרקים ותוכניות לימוד שלא מתעמקות דיין על מורכבות ההיסטוריה או על שפע החומרים הרחב שנמצא לרשותם של פוסקי ההלכה, מעידים יותר מכל על התהום העמוקה שמנוצלת על ידי גורמים קיצוניים ובעלי אינטרס. אולם, כמו הסברים רבים אחרים, אין בפתרון זה הסבר גורף לתופעה של הקצנה דתית. אדרבא, שניים מהמבוקשים הבכירים ביותר כיום, סמלים שהפכו לדמויות המפתח במחנה הג'האד העולמי – מנהיג אלקאעדה, אימן אלט'אוהרי,  ומפקד המדינה האסלאמית, אבו בכר אלבע'דאדי, הם אנשים בעלי תארים אקדמאיים. גם בדרג נמוך יותר כמו לוחמים ופעילים בארגונים כמו חמאס, המדינה האסלאמית וחזבאללה ניתן למצוא מהנדסים, רופאים וטכנאים.  השכלה אם כך – גם היא איננה ערובה למתינות אידיאולוגית.

גורם נוסף ואולי המשפיע מכל, הוא החינוך מהבית. תהליך התפתחות ועיצוב הנפש הוא תהליך מורכב ועדין, שמסתיים הרבה לאחר גיל ההתבגרות. במרוצת השנים, האנשים שנמצאים קרוב מכל לאותם ילדים ובני נוער הם קודם כל הוריו ובני משפחתו. ילדים, שגדלים כבבואה של הוריהם, יכולים להתחנך תחת ידיהם המיומנות ביותר של מורים זרים, להתברך בחברים אחראיים וסובלניים, אך הדוגמא האישית מצד ההורים היא בדרך כלל גורם משמעותי בעיצוב אופיים של ילדים. אדם צעיר אינו תמיד מודע להשלכות המלאות של מעשיו, לשבריריות החיים ולהתחבטויות המלאות בנוגע לטוב ורע. במילים פשוטות – הוא אינו יודע דרך אחרת. זהו איננו מחזה נדיר שאחים משתפים פעולה בפעולות שמוגדרות בפיהם כג'האד : האחים צ'רנייב, שאחראים על הפיגוע במרתון בוסטון, האחים קואשי שאחראים על הפיגוע במערכת שארלי הבדו, או האחים מת'אנה הבריטיים שמשמשים כלוחמים ותועמלנים בשורות המדינה האסלאמית, כולן דוגמאות מצוינות לכך.

ישנן סיבות רבות ומגוונות מדוע מצטרף ילד צעיר לארגוני הג'האד, בהם הוא מבצע מעשי אלימות והרג רבים. הסתה דתית, חינוך לקוי מבית ותנאי מחייה קשים, תורמים רבות לרדיקליזציה של ילדים תמימים. בעוד שאדם בוגר מודע להשלכות החמורות של מעשיו, אין הדין דומה למוחו הצעיר של בן נוער משולהב בראשית דרכו בשורות הג'האד. כלל גורמי ההקצנה בקרב ילדים שצוינו לעיל, משותפים לאזורי הלחימה השונים בימינו במזרח התיכון ואפריקה, בהן פועלים ארגוני הג'האד. קריסתו של הסדר המדיני, וכניסתם של ארגונים רדיקליים לחלל זה, הגבירה את התופעה הקשה של שימוש ציני בילדים בעת מלחמה. ייתכן שניסיון להתמודד עם גורמים אלו, לצד פתרון פוליטי הולם לסכסוכים השונים, יתרום לגדיעת השורשים שמזינים את ארגוני הג'האד של מחר.

החטא ועונשו - על מעורבות חזבאללה בסוריה

אדם שנאבק נגד חול טובעני, נתקף יצר טבעי להיאבק בכך – אך במעשיו הוא מגדיל למעשה את הסכנה שנשקפת לו. ארגון חזבאללה, וחסן נצראללה כעומד בראש הפירמידה, אולי החל את המערכה בסוריה כארגון מנוסה ואיכותי, אך הוא מסיים אותה בשן ועין. עם אלפי הרוגים ופצועים משורותיו, הרצון הסמוי אך הזועק לחזור למחוז חפצו, ניכר מכל נאום ואיגרת. המלל הרברבני והמתריס כלפי ישראל וארגוני האופוזיציה, על מגוון השקפותיהם, חושף את התסכול המתגבר כלפי הסיטואציה אליה נקלעו, מכורח בחירתם או לאו. השקט הרגעי בתוך לבנון, בהשוואה לראשית 2014, מטעה ומוליך את המתבונן הפשוט למסקנה כי אסד ובני בריתו הצליחו לעצור את זליגת המלחמה לשכנתם ממערב. הפיגוע הקשה האחרון בלב ביירות הוכיח שזה עדיין רחוק מלהיות נכון במאת האחוזים.

מעורבות חזבאללה בסוריה נשמרה תחת ענן של עמימות מסוימת בשנתיים הראשונות למלחמה. המערכה ששינתה את הסטאטוס הייתה המערכה על העיר קציר, סמוך לגבול בין המדינות, במהלך אפריל – מאי 2013. כמות האבדות הגדולה ועדויות גוברות מהשטח,  לא הותירו ברירות רבות למזכ"ל הארגון, חסן נצראללה, שאישר לראשונה על הימצאות אנשיו בסוריה. מאז ועד היום נרשמו אירועים רבים בהם הותקף חזבאללה על אדמתו – בין אם בפיגועי התאבדות במעוזיו בעמק הבקעא, ובין אם בירי רקטות.

האירוע המתוקשר ביותר היה הפיגוע בשגרירות האיראניתב-19 לנובמבר 2013. צמד מחבלים מתאבדים הרעידו את מתחם השגרירות, וגרמו למותם של 23 בני אדם, בהם נספח התרבות. חשוב להזכיר שאיראן נוהגת להציב "נספחי תרבות" בשגרירויות זרות שהם אנשי משמרות המהפכה לכל עניין ודבר, בדיוק כפי שמחסן רבאני, מפקד הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, היה נספח התרבות בשגרירות המקומית. על אף שהשגרירות אינה מטרה מיידית של חזבאללה, ברור לכל שהימצאותה בלב מעוז חזבאללה בבירה הלבנונית הוא מכה בבטן הרכה של חבר מרעיו של אסד.

מצב הזירה לא השתנה רבות בעת הנוכחית – למעשה, כמות ההרוגים מאמירה בקצב בלתי פוסק. סטטיסטיקה היא כידוע מתעתעת ומניפולטיבית, ועל כן קשה לדעת במדויק את מניין המתים של הארגון. ההערכות האחרונות מדברות על טווח של בין 1,000 ל-1,500 איש. לצד הנופלים, ישנם עוד רבים שפרוסים בערים הגדולות של סוריה, ואף רחוק מכך, אם כי במספרים מצומצמים יותר – כיועצים בלחימה בעיראק, שנשלחו לשם מטעם איראן. הפיגוע האחרון בביירות, בו נהרגו 45 בני אדם ונפצעו מעל מאתיים נוספים, מדגים כי למרות הישגים חשובים של אסד ובני בריתו האיראניים והלבנוניים בנתיבים המרכזיים בין סוריה ללבנון, הרצון לפגוע בחזבאללה בשטחו לא דעך כהוא זה.

למרות המכות האנושות שספג – לארגון ישנם עוד כמה אסים בשרוול. הנשק המרכזי בארסנל חזבאללה הוא מערך הטילים העצום שעומד לרשותו. ההערכה בישראל היא שכמות הטילים ברשות הארגון עומדת על כמאה וחמישים אלף טילים. ישנו דגש מיוחד לאכוף ולפגוע בכל שינוע ממגיע ממזרח מתנת בעלי הברית הסוריים והאיראניים, אך ייתכן שחלק מהמשלוחים לא נתפסו בזמן. זאת ועוד – עד כה כמות השימוש בירי רקטי שנרשמו בשדה הקרב מצד חזבאללה נגד ארגוני האופוזיציה השונים, הוא מזערי ונוגע רק למרגמות בסיסיות. דיווח ייחודי שפורסם בעיתון דיילי סטאר הלבנוני, ולפיו בכוונת חזבאללה לסגת לקווים הגנתיים יותר, התפשט ברשתות התקשורת השונות כמו אש בשדה קוצים, וייתכן שמביע משאלת לב של גורמים כאלו בארגון, אך לאור מצב הכוחות על אדמת סוריה, ואי הרצון הבולט להשתמש בציוד שמאוחסן ליום פקודה נגד ישראל, קשה לומר כמה מהלך כזה יקרום עור וגידים בתקופה הנראית לעין.

הפריסה לאזורי הקרב בסוריה מציפה באופן תדיר את ההתחבטויות בשאלת זהות הארגון, הן בתוך שורותיו והן בקרב תומכיו החיצוניים. כארגון שיעי, הוא משמש כשלוחה של הרפובליקה האיראנית, מניפת דגל האסלאם השיעי, וגוף מגן לכאורה של המקומות הקדושים לשיעיים בסוריה, במיוחד מתחם הקבר בדמשק של סיידה זינב, נכדתו של הנביא מחמד. במקביל – הארגון הוא לבנוני ומיטב אנשיו הם ילידי לבנון. כשם שנצראללה מקפיד לציין בנאומיו – הוא וארגונו עדיין מחויבים למטרה העיקרית שלהם : "התנגדות" והגנה על לבנון מפני ישראל.

לאור כך, נשאלת השאלה – האם חזבאללה אוטונומי מספיק כדי להחליט כי רף ההרוגים הגבוה מסכן את קיום הארגון כולו ? התשובה לכך מורכבת ומשתנה, אולם נדמה שעל אף דקלום חוזר על הצורך בעמידה נחושה מול "הכיבוש הישראלי" של חוות שבעא, בסופו של יום – הכף נוטה לטובת ציות למרותם של האייתוללות מטהראן. הררי הכסף שמועברים בתגובה, מקלים במעט על הפצעים ומאפשרים גיוס ציוד ולוחמים חדשים, אולם רק מעמיקים את הבור שנקלע אליו חזבאללה. על פני השטח ודאי שלא תשמע ביקורת כלפי פטרוניו באיראן, אך בארגון ודאי לא שמחים על פגיעה כה רחבה ומשמעותית במערך הפיקוד והלוחמה.

בין אם נחלצו לעזרת חבר, או בין נפרסו לסוריה מכורח הוראה מגבוה, ארגון חזבאללה מצא את עצמו בתסבוכת מורכבת. חוליה שנתפשה עד כה כיציבה ואיתנה בסהר השיעי, הולכת ונסדקת בעקבות מספר הרוגים גבוה, ביקורת מבית ומחוץ, ומצוקה כלכלית. כשם שאלקאעדה והמדינה האסלאמית מאתגרים אלו את אלו בפגיעה במטרות צד שלישי, לא מן הנמנע שחזבאללה ינסה לשקם את מעמדו הדועך באמצעות פגיעה בכוחות צה"ל הסמוכים לגבול. הניסיונות האיראניים להקים מאחז חדש בגזרת רמת הגולן, הובילו את ישראל לפעולת תגובה, שגררה ירי על ג'יפ סיור בגזרת הר דב בחודש ינואר השנה. המשך ההתבוססות בבוץ הסורי עלולה לדחוק את חזבאללה למעשים חריפים אף יותר. התרברבותו של נצראללה על כך שישראל לא פועלת נגדם כי "היא מורתעת", מחזקת את ההשערה שראשי חזבאללה מודעים למצוקה העכשווית אליה נקלעו, ולכך שזירה נוספת תהווה מכה אנושה להמשך קיומו של הגוף ששולט היום בלבנון, הלכה למעשה.

המשחק המסוכן של ארדואן

זרם המתנדבים הגובר אל המלחמה בסוריה, שצומח בקצב הפוך למאמצי מדינות העולם לעצור אותו, מעלה תהיות רבות על רצונו הכן של הממשל התורכי בנוגע לסוגיית אטימת הגבול הדרומי. הרווחים הכלכליים הסמויים מסחר הנפט בשוק השחור, זהות האינטרסים עם האופוזיציה הסורית, התנגשות ארוכת שנים עם האוכלוסייה הכורדית, ושאיפות מגלומניות לשחזור ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית, יצרו מצב אבסורדי שבו סיכון חד משמעי של חיילים וחיי אדם הוא תוצאת לוואי נסבלת. בניסיון להגיע לתוצאות שיטיבו עם האינטרסים הלאומיים, בוצעו צעדים שעוררו ביקורת רבה מבית ומחוץ. משחק השח רב המשתתפים שמתחולל במזרח התיכון, מכוון לפגיעה במלך אחד מחד, אך חושף את המלך השני מאידך.

            עד ראשית המאה ה-21 לא היה צורך חיוני במעברי גבול מרובים בין סוריה לעיראק. במחצית הראשונה של המאה ה-20, שטחי המדינות היו מחולקים בין המנדט הבריטי לצרפתי. גם כאשר זכו המדינות לעצמאותן  (עיראק ב-1932, סוריה הלכה למעשה ב-1946) שרר שקט באזור. המתח שצף החל משנות השישים סביב השאלה על זהות המייצגת האמיתית של עקרונות מפלגת הבעת', לא ערער את היחסים באופן תהומי, והם התאפיינו כתקינים וקורקטיים לרוב לאור סוגיות משותפות – האוטונומיה הכורדית, ניצול מקורות המים של נהר הפרת והיחס לישראל.  כל זאת השתנה בחדות בשנת 2003.

בחודש מרץ של אותה שנה, פלשו צבאות ארה"ב ובריטניה לעיראק במסגרת המאבק בציר הרשע, שהגדיר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ורג' בוש. בעת שהותם במדינה, נתקלו הכוחות בקבוצות ג'האד שונות, שאחת הבולטות בהן הייתה שלוחת אלקאעדה, בפיקודו של אבו מצעב אלזרקאוי. הנשיא אסד, שלא שמח להתעדכן על קרבה צבאית עוינת לגבולו, החל לסייע בצורה סמויה לפעילות הטרור והגרילה שהופעלה נגד הצבאות הזרים. העובדה שהגבול המשותף ממוקם טופוגרפית בשטח מדברי ופתוח אפשר לממשל הסורי להעלים עין מתנועה ערה של לוחמים וציוד בין שתי הזירות. מדהים ככל שישמע – בין המדינות נמצאים רק ארבעה מעברי גבול רשמיים : מעבר אלוליד, סמוך למשולש הגבולות בין סוריה – ירדן – עיראק, ומעבר אלקאא'ם, סמוך לעיירה אלבוכמאל, מדרום לדיר א-זור, בנוסף לשני מעברים קטנים ממזרח למחוז חסקה באוטונומיה הכורדית.

חיסרון זה הפך ליתרון. בחסות עשן הקרבות, וההסתבכות של בעלות הברית "בבוץ העיראקי", נעו יותר ויותר לוחמים מתוך ואל המלחמה כאשר הפלטפורמה לשיקום הכוחות וליקוק הפצעים, הייתה בכפרים ששכנו על אדמת סוריה. השימוש במעוזים אלו, היה כל כך חריף ומוגזם עד כי בשלב מסוים, החליטו האמריקאים להרחיב את התקיפות נגד מפקדי אלקאעדה גם לכפרים מהם יצאו במדינה השכנה.

הסיטואציה כיום בגבול הסורי – תורכי מעט שונה, אך ניתן למצוא בינה למקרה הסורי -עיראקי נקודות השקה רבות. בין המדינות נמצאים תשעה מעברי גבול, כשהבולטים בהם הם המעברים הסמוכים למובלעות הכורדיות של עין אלערב (קובאני, בשמה הכורדי ) ותל אביצ', מצפון לרקה. בדמיון  לאירועים דאז, הממשל התורכי, מתוך תיעוב עמוק לאסד, העלים עין במקרה הטוב מתנועת הלוחמים לתוך שטח סוריה, ובמקרה הרע – אף סייע להם באופן פעיל באמצעות כסף וציוד. לצד המעון שניתן להנהגת הקואליציה הסורית הלאומית (ה-SNC ), גוף חילוני שמקובל אצל מדינות המערב כמייצג האופוזיציה, או לפחות אחד ממייצגיה העתידיים,  מפקדי ארגוני ג'האד כאחראר א-שאם וג'יש אלאסלאם לא צריכים להסתכל מעבר לכתף ומתקבלים בזרועות פתוחות בפגישות, שנערכים במלונות פאר.

הדחת אסד, כמטרה תורכית אסטרטגית, הפכה למטרה שמצדיקה את כל האמצעים, כזו שמתעלמת מכל תמרורי האזהרה שבדרך. התשתית המאיימת איננה בגדר חשש פוטנציאלי בלבד, אלא אפשרה כבר כיום שני פיגועים רצחניים באנקרה וסורוץ' בהם נהרגו קרוב למאתיים בני אדם. ההסלמה הקשה בעימותים בין המיליציות הכורדיות לבין כוחות הביטחון המקומיים במזרח המדינה מעניקה הפוגה רגעית מהדיון על הצורך בסגירה טובה יותר של אזור הגבול, אך הישנות אירועים שכאלו, לצד לחץ בינלאומי גובר, יאלץ בסופו של דבר את בכירי הממשל המקומי להכיר באמת המטרידה.

אלו שלא למדו מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב. המשחק המסוכן של ארדואן ושותפיו הפוליטיים עלול להתברר כחרב פיפיות, שתסכן רבים מבוחריו. ארצות הברית, שתמכה בממון ונשק רב במג'האדין שהתאגדו על מנת להדוף את הפלישה הרוסית באפגניסטן, לא זכתה לחסד נעורים כאשר פלשה בעצמה לאפגניסטן בסוף שנת 2011. אמת – כוחות הביטחון התורכיים איכותיים ויעילים לאין שיעור מאלו של עמיתיהם בסוריה ובעיראק. שנית, ההרכב העדתי של אוכלוסיית תורכיה מקטין את הסיכוי למלחמת אזרחים כוללת, כשם שקרה בסוריה. יחד עם זאת, חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה המקומית תומכים ברעיונות הקיצוניים שמופצים חדשות לבקרים מפי ארגוני האופוזיציה אצל שכנתם מדרום. כבר כיום, תשתית תאי הטרור של המדינה האסלאמית וארגונים קיצוניים נוספים במדינה הובילה לתוצאות מחרידות. ההיתר שהעניקו הרשויות לקואליציה הבינלאומית להשתתף בבסיסי חיל האוויר כדוגמת אינצ'רליק ונוספים על מנת לסייע בתקיפת מעוזי המדינה האסלאמית, לצד התבטאויות על מלחמה אמיתית בטרור הם צעדים מבורכים, אך לא מספיקים. באם מדינות העולם ירצו להגיע לפתרון אמיתי של המלחמה  הנוראית מדרום ביום מן הימים, עליהם להפעיל לחץ גדול יותר על מקבלי ההחלטות בתורכיה. אולי בכך יעזרו בעקיפין להציל חפים מפשע, לאחר ארבע שנים של אוזלת יד זועקת.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.

אלט'ואהרי ואלבע'דאדי - הקרב על מרכז במת הג'האד

בשורה של שרשרת קלטות שמע, הטיל מנהיג ארגון אלקאעדה, אימן אלט'ואהרי, פצצה מהדהדת. קלטות "האביב האסלאמי", כפי שבחרו בזרוע התקשורת של הארגון א-צחאב, כפרפראזה על המינוח "האביב הערבי" שניתן לגל המחאות שהחל ב-2011, מציגות מנהיג חריף וביקורתי הרבה יותר מבעבר. אם בקלטות ואגרות קודמות, התמקד אלט'ואהרי בקריאות לפיוס והפצרות חוזרות ונשנות לאחד את שורות מחנה הג'האד, כעת ניכר שחלה עליית מדרגה בטון גינוי המדינה האסלאמית ובראשה אבו בכר אלבע'דאדי. קלטות אלו, שככל הנראה הוקלטו זמן מוקדם מראש, על סמך איכות השמע בהם ואורכם הכללי, מעידים על תכנון ארוך טווח באלקאעדה, כדי להשתמש במועדים בעלי חשיבות עולמית על מנת להגביר את תהודת דבריהם.

הקלטת הראשונה בסדרה שוחררה יומיים בלבד לפני יום הציון השנתי לפיגועי ה-11/9. לאחר סדרה קבועה של אמרות ברכה אסלאמיות ידועות על הנביא וחסידיו, הביע אלט'ואהרי שאט נפש מפעולות הארגון עד כה, ותקף בנחרצות את הח'ליפות כשכינה אותה – לא לגיטימית. לדבריו – אלבע'דאדי איננו ח'ליף והוא אינו ראוי להנהיג את אומת המוסלמים, והח'ליפות שהוקמה איננה נוצרה על בסיס משנתו ודרכו של הנביא מחמד. אלט'ואהרי הבהיר שהוא לא מעוניין להסלים את הפתנה (מלחמת אחים אסלאמית ), שנוצרה בקרב מחנה הג'האד, אך לא נותרה לו ברירה, על אף תקוותיו לעתיד שונה. אחת החשיפות המעניינות שנחשפו בקלטת הן ניסיונות ארגון המדינה האסלאמית להטות את אלשבאב, שלוחת אלקאעדה הרשמית בסומאליה, לצידם.

הקלטת השנייה בסדרה, שוחררה כיומיים לאחר ה-11/9, ורוח הקלטת הראשונה חזר בדבריו החדשים של אלט'ואהרי. מנהיג אלקאעדה שב על קריאתו לאחד את שורות הג'האד במלחמה נגד הצלבנים והכופרים בסוריה ובעיראק. בנוסף –הפצרתו לא נותרה תחומה לשטחי סוריה ועיראק בכלל, והוא אף הגדיל וביקש מכלל המוסלמים לתקוף את הקואליציה הצלבנית, שהתייצבה מול מחנה הג'האד, בכל מקום אשר הם נמצאים, כולל על אדמתם באירופה ובמערב בכל דרך שימצאו לנכון. כצפוי – גם בקלטת השנייה אלט'ואהרי לא חסך בביקורת כלפי המדינה האסלאמית וטען כי  "הח'ליפות הוקמה במחשכים ללא כל התייעצות הלכתית מפוסקים בכירים". הוא אינו פסל על הסף לחימה משותפת עתידית לצד הארגון, אך הבהיר כי כוחם צריך וחייב לשמש אך ורק למלחמה נגד אויביהם המשותפים. חלקה השלישי של הסדרה הביע רעיונות דומים והכילה התנגחויות דתיות, המוכיחות לטענת אלט'ואהרי ומצדדיו כי הקריטריונים להקמת ח'ליפות אסלאמיות לא מולאו עד סופם.

אף שטרם הגיבו על סדרות הקלטות באופן רשמי בארגון, עליית המדרגה מצידו של אלט'ואהרי, יכולה להוליך למספר תגובות אפשריות מצד ראשי המדינה האסלאמית, הן ברמה ההצהרתית והן ברמה המעשית. ברמת המלל – קלטות שמע וסרטוני וידאו ודאי יופצו על מנת להוציא את דיבתה של תנועת האם בג'האד העולמי. גם כיום – בזכות מגזין DABIQ, המפורסם בשפה האנגלית, ובזכות יכולות שיווק אינטרנטיות מרשימות, כולל פרסום אגרות חשובות של הארגון, כאגרת ההכרזה על הח'ליפות, למספר שפות זרות, מצליח הארגון להפיץ את משנתו הרחק מעבר לאזורי השליטה העיקריים שלו. ברמת השטח - ניתן לשער שצעדים אלו יבואו לידי ביטוי בירי רקטות אל מעוזי ג'בהת אלנצרה באזור אידליב ואזורים נוספים, או אף שליחת מחבלים מתאבדים ורכבי תופת אל מחנותיהם בזירה הסורית. בזירה הרחבה יותר – ארגונים שהביעו תמיכתם הפומבית במדינה האסלאמית ובח'ליפות לכאורה, ייתכן שידרשו בחזיתות בהן ישנה פעילות אינטנסיבית יותר, כמו הזירה בתימן, שם נמצאת שלוחת אלקאעדה הבולטת ביותר. קבוצות רבות הביעו תמיכה במדינה האסלאמית גם בשטחי אפגניסטן ופקיסטן, אולם נוכחותם שם דלה בהרבה מאחיזת אלקאעדה בקרקע.

            משאלו פני הדברים, עולה השאלה כיצד המאבק הארוך בין שתי הדמויות הבכירות כיום במחנה הג'האד העולמי ישפיע על הזירות השונות. כניסת הכוחות הרוסיים לסוריה, לצד הצעתו של ראש ממשלת עיראק על כך שיקבל בברכה תקיפות דומות גם על אדמתו, אמורה להוות פתח אפשרי לדיאלוג בין הצדדים. אולם לאור נהרות הדם שזרמו בין שלוחת אלקאעדה בסוריה, ג'בהת אלנצרה ותומכיהם, לבין לוחמי המדינה האסלאמית, מקשים מאוד על אפשרות זו. אין בכך לפסול אותה, אך יש בכך די כדי להניח למשאלות נפש של גורמים מסוימים שמעוניינים באיחוד שורות ג'האדיסטי מול אסד ובני בריתו.

            דוגמא בולטת לאיבה העזה בין הצדדים – ניתן לראות בתהליך שהוקצן במיוחד בשלהי שנת 2013 וראשית שנת 2014. קרבות קשים התרחשו בצפון סוריה, בין המדינה האסלאמית (שנודעה אז כדאע"ש – עוד בטרם ההכרזה על הח'ליפות ), לבין ג'בהת אלנצרה ובעלות בריתה מקרב "החזית האסלאמית". התנגשות זו הובילה לאלפי הרוגים, בלחימה שהמנצח הגדול בה היה קודם כל הנשיא אסד. ניסיונות פיוס וגישור נמרצים של מנהיג אלקאעדה, אלט'ואהרי, נדחו על הסף  - ובתחילת חודש פברואר, הוא אף הודיע רשמית על ניתוק כל אחריות וקשר לארגון הסורר. זמן לא רב חלף מהודעה זו ומנהיג בכיר בארגון אחראר א-שאם, ואחד ממקורביו ונציגיו של אלט'ואהרי לנשיחות הגישור, אבו ח'אלד אלסורי, נרצח בפיגוע התאבדות באחת משכונות העיר חלב. על אף שלא נלקחה אחריות – מרבית האשמה הוטלה על אנשיו של אלבע'דאדי.

           הקרב התודעתי המרתק בין שני האישים על מרכז הבמה של מחנה הג'האד רחוק מלהסתיים. האיבה המרה בין שני הארגונים, הדם הרב שנשפך בקרבות ישירים, ועשרות קבוצות שהכריזו בגלוי על נקיטת צד בעימות לא מותיר הרבה סיכוי לגישור בעתיד הנראה לעין. בעוד העימות הוא פומבי וגלוי לכל, הסיכון הראשון והמידי ביותר הוא דווקא למאות ואלפי חפים מפשע במזרח התיכון ובמערב, שעלולים להיקלע בין הניצים. קריאתו של אלט'ואהרי לפעולות של מפגעים בודדים כבר הובילו לפציעה של חייל בברלין, ובתרחיש בלהות חמור יותר – פיגוע ראווה שנועד להאדיר את שם אחד הארגונים ישים אנשים נוספים במעגל הנפגעים. במאבק העולמי נגד ארגוני הטרור הנ"ל – חשוב להדגיש ולהבהיר שאין כאן צד מתון במשוואה, ועל כן – המערכה האמריקאית והבינלאומית לצוד את ראשי אלקאעדה לא צריכה להיות פחותה כהוא זה מהיקף הפעולות הנוכחיות ללחימה נגד המדינה האסלאמית.

שנת המבחן של המדינה האסלאמית

הברית החדשה - ישנה שמתגבשת בימים אלו בין סוריה, איראן, חזבאללה ורוסיה בנוגע לטיפול בארגון המדינה האסלאמית, הופכת הלכה למעשה את שנת תשע"ו לשנת המבחן של הארגון הרצחני. ארבע שנים של מלחמה קשה ואכזרית, מיליוני פליטים ועקורים ועשרות ארגונים מכל צבעי הקשת (סלפים – ג'האדיסטיים עד חילוניים – לאומיים ) קרעו את המדינה לגזרים ותבעו לעצמם פיסת אדמה קטנה. כגורם המתוקשר ביותר – ארגון המדינה האסלאמית הוא העומד במרכז הדיון הציבורי. לצד הצלחותיו הרבות במישור הטריטוריאלי והניהולי, כגון גיוס בלתי פוסק של מתנדבים ממדינות רבות בעולם והפיכתו לארגון הטרור העשיר בעולם, רשם הארגון לא מעט אכזבות, שהבולטות בהם היו איבוד המערכה בקובאני וכישלון בביסוס טביעת רגל משמעותית בחלקים מערביים יותר בסוריה ובלבנון. זו הייתה רק ההתחלה. כעת הגיח איום גדול בהרבה – הדוב הרוסי, שקפץ לסייע לבן בריתו.

            לאור המציאות בעיראק ושליטת ארגון המדינה האסלאמית על שטחים נרחבים במערב עיראק, צריך לתהות האם מהלך רוסי נרחב בסוריה באמת יעשה את ההבדל. הקואליציה הבינלאומית ללחימה בארגון עדיין מגששת את דרכה בנוגע לאסטרטגיה הכללית לפעולה. סימני תסכול בולטים כבר החלו להופיע השבוע כאשר נודע כי הגנרל ג'ון אלן, הקצין המופקד על תיאום וניהול הכוחות הצבאיים, יעזוב את תפקידו בחודש נובמבר הקרוב.  מחיקת הגבולות בין סוריה לעיראק יוצרת מצב של תגבור וניוד הדדי של כוחות לפי הצורך. כיום – מרוכזים מאמצים ניכרים של אלבע'דאדי ואנשיו לפרוץ את המבוי הסתום בחלב, ולהשיב את האחיזה האיתנה שהייתה לארגון בעבר סביב הבירה העיראקית בגדאד. חיל האוויר הסורי בשילוב יחידות קרקעיות כבר החלו לפעול נגד מטרות הארגון בצפון סוריה, והם משיגים התקדמות טובה. ייתכן בהחלט שהקואליציה של אסד ובעלי בריתו תצליח להניס אותם מהאזור, אך אין בכך כדי לפתור ולטפל בעשרות ארגונים נוספים שנמצאים בסמוך לעיר או מדרומה לעיר, כמו למשל באדליב – שם ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח ביססו מעוז מכובד.

            האסוציאציה החוזרת מכל בימים האחרונים היא החשש להישנות של תרחיש מלחמת אפגניסטן, שם הצבא הסובייטי נגרר למלחמה ארוכה ומורכבת משציפה. למרות קווי דמיון רבים כגון ההיחלצות למען אינטרסים אזוריים ושמירה על שלטון אוהד, חשוב לשים את הדברים בפרופורציות – נכון לעכשיו, סדרי הכוחות שנשלחו לסוריה הם קטנים לאין שיעור מאלו שנשלחו לאפגניסטן, ומרבית הציוד שסופק יופעל על ידי צוותים סוריים מקומיים. שנית, בשנות השמונים נוצרה התגייסות המונים לטובת המאבק בכובש הזר. המדינה האסלאמית, לא מעט בזכות מעשי זוועה סדיסטיים מתועדים, קוממה עליה גם קולות בכירים מאוד בתוך מחנה הג'האד העולמי, ביניהם אבו מחמד אלמקדסי, מורו הרוחני לשעבר של אבו מצעב אלזרקאווי, מפקד אלקאעדה בעיראק, שחוסל ביוני 2006 על ידי הצבא האמריקאי. אלמקדסי, שניצל את מעמדו וסמכותו, פרסם פסק הלכה אשר מכריז על הארגון כ"ארגון סוטה". במקהלת המבקרים חברים גם ארגוני ג'האד נוספים כמו ג'בהת אלנצרה, שלוחת אלקאעדה בסוריה ופלגים אחרים. כבר היום הארגון נלחם נגד צבאות זרים ולא נרשמת נהירה המונית לשורותיו, כזו שלא נראתה בעבר. קשה להניח שהצלחה רוסית תטה את הכף בנושא זה.

תחזיות שחורות רבת כבר החלו להינתן על גורל הארגון כעת שהכוחות הרוסיים חברו לאסד, אולם לאלבע'דאדי ופקודיו יש עוד כמה אסים בשרוול בטרם יניפו את הדגל הלבן. תמונות וסרטוני וידאו רבים מוכיחים כי כמויות עצומות של טילי כתף, נ"ט וטק"א נמצאים בארסנל. סוללות הנ"מ דורשות הכשרה ראויה והן מטרות קלות לתקיפה אווירית, אולם התקדמות קרקעית מזרחה של כוחות משוריינים צפויה להיתקל במטחי אש כבדים ושלל פיגועי התאבדות. אפשרות נוספת שמונחת על הפרק היא הפעלה של תומכי הארגון לפגיעה במטרות רוסיות בסוריה ובחו"ל. במסגרת העימות הקולני מול אלקאעדה על עמדת הבכורה במחנה הג'האד העולמי, נדרשו ארגונים רבים לבחור צד. על אף שהשלוחות הגדולות והחזקות של אלקאעדה נותרו על כנם, מספר ארגונים ברחבי העולם, החל מאינדונזיה והפיליפינים שבמזרח ועד מאלי שבמערב, הצהירו על נאמנותם לאלבע'דאדי. אם ידחק אל הקיר, לא מן הנמנע שהוא גם ידרוש מהם הוכחות למילותיהם. תרחיש אפשרי נוסף, אם כי קלוש מאוד, הוא ברית משותפת למדינה האסלאמית עם פלגים נוספים ברוסיה, אשר ילחמו בצוותא מול אנשיו של אסד. הקרבות הפנימיים בין הגופים השונים וההיסטוריה העכורה ביניהם תקשה מאוד על מהלך שכזה, אבל אין מדובר פה במשחק סכום אפס. הצהרתו של פוטין על מלחמה במדינה האסלאמית ודאי לא תועיל לעשרות הארגונים האחרים שפועלים בסוריה. ירי המרגמות לעבר השגרירות הרוסית אמנם הוצא לפועל על ידי ארגון ג'יש אלאסלאם, שלא נמצא בשכנות טובה עם המדינה האסלאמית, אך מבהיר מעבר לכל ספק שצעדיו של פוטין מעוררים חשש בקרב כל אותם גורמים שמעוניינים לראות את אסד מודח.

בישראל ובעולם יעקבו בדריכות אחר הנעשה בסוריה בתקופה הקרובה. לחימה מול צבא רוסי תהווה ללא ספק את האתגר הקשה ביותר בתולדות הארגון. למעשה, למרות המולה ופאניקה תקשורת – כאשר התמודדו אנשיו מול כוח צבאי חמוש היטב, מסודר והיררכי, כמו המיליציות הכורדיות – הם ניגפו שוב ושוב. ניצחון ברור לבריתו של אסד נגד הארגון הקיצוני  יחיש ודאי את התקוות בקרב דיפלומטים מערביים לפתרון המלחמה. זו תהיה תמימות לשער שיהיה בכך די כדי להשאיר את הנשיא אסד בשלטון. בצעד כוחני, אך אמיץ, פוטין הבהיר כי הוא לא יהיה מוכן לקבל אדם אחר בשלטון פרט לבשאר אלאסד, עשרות אלפי לוחמים בשטח דורשים ונלחמים כדי להחליף אותו. כשזה המצב – גם אם יוסר איום המדינה האסלאמית מהפרק, יש לנו עוד שנים רבות של מלחמה באופק.

כוחו ההרסני של קיבעון מחשבתי

עשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן טוב להרהורים וחשבון נפש. אחד מן הנושאים בהם מתחבטים רבים הוא קיבעון מחשבתי והשלכותיו על המציאות. בשנת ציון 42 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הציבור הישראלי הבין כהלכה את ההרסניות שטבועה בקיבעון שכזה. תוצאות קשות במיוחד של למעלה מ-2,000 הרוגים ו-5,500 פצועים הותירו צלקות רבות בנפשה של המדינה. אולם בעוד שבישראל הופקו הלקחים, בוצעו שידודי מערכות מקיפים וחודדו הנהלים שמקדשים את הביקורת, נדמה שהלקח הקשה והמדמם טרם נלמד בקרב מנהיגי מדינות המערב, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות במזרח התיכון. הציניקנים יאמרו – שספק רב אם הלקחים ילמדו מכיוון שלא מדובר בדם בניהם ודם משפחותיהם.

            החל משנת 2011, המזרח התיכון חווה טלטלה עזה שתוצאותיה ניכרות לכל כיום. תהליך שהחל עם שביב תקווה לדמוקרטיה מזרח תיכונית עקב מחאות והפגנות המוניות, התגלה לימים כסיוט שהתגלגל למלחמות אכזריות ואלימות במיוחד. קל מאוד להטיח ביקורת בדיעבד ולהצביע על כשלים של ארה"ב ובעלות בריתה בנוגע למצב בסוריה ובעיראק, אך ביקורת זו הייתה נסלחת ונשכחת לו עתיד המזרח התיכון היה צועד לפחות במסלול הנכון. כיום - אנשים שמוכנים לשים את כספם על תרחיש כזה, נמצאים בנחיתות בולטת. דוגמאות להתנהלות קלוקלת ניתן למצוא בהתבטאות שליח האו"ם לסוריה, סטפן דה מיסטרה, במהלך חודש פברואר בה טען כי אסד חיוני לפתרון המצב. בעקבות ביקורת חריפה במיוחד מהשטח ועמיתים דיפלומטים אחרים, חזר בו והצהיר כי על אסד לעזוב את סוריה.

            אספקט נוסף שבו ניתן להבחין בקיבעון, שמקורו בחוסר הבנה מעמיקה של המציאות במזרח התיכון, היא המלחמה בארגון המדינה האסלאמית. בשיתוף פעולה רחב היקף, נרתמו ארה"ב ומדינות רבות מרחבי העולם, כולל מהעולם הערבי, לתקוף מטרות של הארגון, ולספק חימוש ולוגיסטיקה לכוחות המתונים. מבט מעמיק יותר מבהיר כי בפועל רק מספר מצומצם מאוד של מדינות לוקחת חלק פעיל בתקיפות על אדמת סוריה ועיראק, וגם כאשר פעולות אלו יוצאות לדרך – מספרן קטן מדי, ודאי לנוכח הכוח הצבאי הגדול שעומד לרשותן. רק לצורך השוואה – הממוצע היומי של גלי התקיפות הללו עומד על כ-20 גיחות ביום, מספר גיחות שצה"ל לבדו הוציא לפועל תוך שעתיים שלוש במסגרת המבצעים השונים בעזה.

היריעה קצרה מכדי להכיל את כמויות השגיאות שבוצעו במסגרת מערכה זו – תקיפות מועטות מדי, לחץ לא מספק על מדינות שכנות, תכניות בחצי מיליארד דולר לאמן ולחמש כוח אופוזיציוני, שהולידו בסופו של דבר 4-5 לוחמים. חוסר הבהירות בנוגע לאסטרטגיה הכללית במזרח התיכון עודדה שחקנים חיצוניים להיכנס למשחק. תורכיה השתמשה בפיגוע קשה על אדמתה כדי לבסס, לטענתה, אזור חיץ על הגבול המשותף עם סוריה, למרות שבפועל עיקר המאמצים הצבאיים שלה מופנים דווקא לקבוצות הכורדיות, שמהוות את הכוח הצבאי המשמעותי ביותר נגד המדינה האסלאמית. איראן, שתזכה בקרוב להפשרת מיליארדים בעקבות הסכם הגרעין המביש שנחתם עם המעצמות, תגדיל, סביר להניח, את הסיוע, לחזבאללה, למיליציות השיעיות בסוריה, בתימן ובחזיתות אחרות. רק בחודש אוגוסט האחרון, נתפס בכווית משלוח נשק של 550 טון מאיראן לחזבאללה.  אם זו ההתנהלות תחת סנקציות ולחץ בינלאומי – אפשר רק לשער מה יהיו הפעולות הבאות כאשר יוסרו החסמים הלכה למעשה.

            קיבעון מחשבתי לא משתקף אך ורק בהחלטות של מנהיגי העולם החופשי, אלא גם בהתנהלות התקשורת. ארגון המדינה האסלאמית זוכה לתשומת לב רבה, מסיבות ברורות – מראשית 2013 עד אמצע 2015, הארגון התקדם משמעותית בשדה הקרב, הורחבו אזורי השליטה בהם אחז, ובשדה הלוגיסטי – תורתו הופצה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים, תומכים רבים הצטרפו לשורותיו. למרות פגיעות רבות, ימיו האחרונים עדיין רחוקים. יחד עם זאת – בתקופה זו, הארגון עבר שינויים וטלטלות רבות, אך המשיך להיקרא באופן תמוה "דאע"ש" (המדינה האסלאמית של עיראק וא-שאם, סוריה רבתי ). ב-29 ליוני 2014 (או הראשון לחודש רמצ'אן 1435, על פי לוח השנה ההג'רי ), הכריז מנהיג הארגון, אבו בכר אלבע'דאדי, על שינוי שם הארגון ל"מדינה האסלאמית" והקמת ח'ליפות אסלאמית, שהוא יעמוד בראשה. למרות שחלפה שנה וחצי מאותה נקודה, הסיקור התקשורתי נותר על כנו. אמת – שם הארגון הפך לשם מותג, אולם לאור מחיקתם המעשי של הגבולות בין סוריה לעיראק, ופרישת חסות על שלוחות בסיני ובלוב, לא ברור מדוע נמשכת ההיצמדות לשם הישן. יתרה מכך – האיום הראשוני והמרכזי כיום על ריבונותו המוגבלת של אסד בסוריה מגיע דווקא משלוחת אלקאעדה בסוריה – ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח, ששולטים בעיר אדליב וכן על אזורים הסמוכים למעוז העלווים בחוף הסורי. כתבות וסקירות רבות בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, שסיקרו את הגעת הכוחות הרוסיים לסוריה, קיבלו ללא דיון עמוק ורציני את טענותיו של פוטין על סיוע לאסד מאיום הארגון הרצחני.

            השלכותיו של קיבעון מחשבתי עלולות להיות הרסניות וקשות במיוחד. משבר הפליטים הנוכחי על אדמת אירופה, מיליוני פליטים ועקורים נוספים בתורכיה, לבנון, ירדן ותימן, לצד רף הרוגים עצום בסוריה ובעיראק הן כל כולן תוצאותיו הישירות של כשל מתמשך בן ארבע שנים. השאלה המתבקשת כעת היא האם זהו רק קצה הקרחון והשלכות איומות נוספות מחכות בשלוש או ארבע השנים הבאות, או שמא הלקח ילמד ולא ניתן יהיה לפטור צרות ומאבקים בצידו השני של העולם כלאחר יד.