שאלות ללא מענה - סקרנות טבעית או סכנה חבויה ?

חג הפסח מביא עמו ארבע קושיות שנועדו לאבחן ולייחד את הלילה הזה מכל הלילות. אולם המלחמות בסוריה ובעיראק האריכו הרבה יותר מכמה לילות, אך יש עדיין מספר שאלות, שבניגוד להגדה של פסח, טרם זכו למענה ראוי. שאלות בנוגע הרוגי חזבאללה, פעילות צבאית קרקעית, שינוי מגמות כלכליים וכניסה של איומים חדשים, מחייבות את כל העוסקים במלאכה למידה הגונה של יושרה באשר לדברים שמעבר לידיעתנו. בשונה מהתמימות והנועם שמכילה ההגדה, קושיות אלו מכילות תהיות שמוטב כי נלמד במהרה את המענה עליהן.

הסוגיה הראשונה והמרתקת מכל שעומדת על הפרק היא מניין ההרוגים של ארגון חזבאללה בסוריה. כזרוע איראנית מקצועית ומנוסה, נשלח הארגון לשרת את האינטרס האיראני על ידי מתן סיוע הדרכתי ומעשי לצבא אסד. למרות הוכחות חד משמעיות להימצאותו בשדה המערכה, הוחלט בראשית הדרך על מדיניות עמימות בכל הנוגע למידת מעורבותו האמיתית של הארגון במלחמה הקשה. המערכה הארוכה והמדממת בגבול לבנון – סוריה, סמוך לעיר אלקציר (Al-Qusayr ) במאי 2013, היוותה קו פרשת מים ואילצה את צמרת הארגון לחשוף בגלוי את שילוב הכוחות בציר השיעי.

גופי בטחון רבים וכן חוקרים ועיתונאים מכל רחבי העולם ניסו לעמוד על המספר המדויק של הנופלים בשורות הארגון הלבנוני. משימה זו התגלתה כמורכבת למדי : עקב הלחץ הציבורי בתוך המדינה ובתוך העולם הערבי על זניחת "ההתנגדות" נגד ישראל, נאלץ הארגון להסוות ולהסתיר מקרי מוות של פעיליו. ניסיונות הטשטוש וההסוואה באו לידי ביטוי בעליה לא מוסברת של צעירים שמתו "בתאונות דרכים", קבורות חבויות בשעות לילה מאוחרות, או הסבר תמוה על מוות ב"נסיבות לא ידועות". כך או כך – האומדן רחב למדי. מחקר מקיף במיוחד שפרסם מכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב קבע כי בקרב הארגון נפלו לפחות 865 פעילים. הערכה נוספת ביצע העיתון "אל-יום" בהצהירו כי לחזבאללה ישנם אלף הרוגים ועוד כ-4000 פצועים. ההשערות מגיעות אפילו למספרים שנשמעים כמופרכים כמו 4000 הרוגים ועוד 8000 פצועים. מטבעו של עניין, רב הנסתר על הגלוי, והרצון העז של חזבאללה ופטרונם מאיראן ימנע ככל הסקת מסקנות ודאית אודות המספר המדויק.

  שאלה נוספת שמסקרנת רבים היא על מידת הפריסה של כוחות קרקעיים במערכות בסוריה ובעיראק. בזירות שהפכו לבמת התגוששות רבת משתתפים, נבחרו ברמה ההצהרתית מספר אויבים משותפים בהם ניתן להילחם בצורה גלויה, בעיקר מקרב החוג הסלפי – ג'האדיסטי. הצטרפות מדינות רבות בעולם לקואליציה בהובלת ארצות הברית, או בתמיכה בפעילות הצבאית הרוסית, הבהירה כי הלחימה נגד הארגונים הרצחניים ג'בהת א-נצרה והמדינה האסלאמית הוא רצון שעומד לנגד עיני כל. אולם, קשה שלא לתמוה על בליל האינטרסים של מדינות המעגל הקרוב והרחוק. התורכים חוששים במקביל מהתעצמות הכורדים, הירדנים חוששים במקביל מחדירה של ג'האדיסטים לממלכה במסווה של פליטים, וכך עוד מדינות רבות.

הרוביקון המאיים, בדמות כניסה קרקעית נרחבת, עוד לא נחצה, אולם עדויות מן השטח מצביעות על כך שפעילות קרקעית מצומצמת אכן מתרחשת מתחת לאור הפנסים התקשורתיים : כוחות מיוחדים אמריקאיים כבר ביקרו במספר פעולות בסוריה ובעיראק, בהם ניסיון החילוץ הכושל של העיתונאי המנוח ג'יימס פולי. מבצעים ממוקדים של כוחות מיוחדים בריטיים יצאו לפועל בסוריה ובעיראק. הרצון לפתור את משבר הפליטים לאירופה, הוליך אפילו את גרמניה לשקול צעד של פריסת 1,200 חיילים לסוריה. צידו השני של המתרס לא נותר בזרועות משולבות, שלצד אנשי משמרות המהפכה נודע כי צבא איראן מעוניין בתרגול חשוב ליחידותיו המבצעיות וכך הוטסו לסוריה צוותי קומנדו. המחיר לא איחר לבוא וזמן קצר לאחר מכן, נרשמו אבודות בקרבם. בדומה לכך, גם יחידת ספצנאז, המקבילה הרוסית לסיירת מטכ"ל, שכלה גם היא את אחד מבניה. המהלכים המצומצמים הללו מגיעים כשברקע תופי המלחמה מסעודיה ואיחוד האמירויות כבר החלו להלום, כשהודיעו שלא יהססו להצטרף למהלך קרקעי גדול, אם וכאשר ארצות הברית תבחר באופציה שכזו.

אסכולה חכמה בלחימה העולמית נגד טרור אומרת שכדי לפגוע בצורה עמוקה ויסודית בגופים אלו, יש לנתק ולהשמיד את מקורות המימון שלו. צורת מחשבה זו מוליכה אותנו לשאלה האם המדינה האסלאמית מאבדת את מעמדה כארגון הטרור העשיר בעולם ? בשונה מהפסאדה ההצהרתית, חל לנגד עינינו שינוי מהותי בשנה האחרונה – הארגון נבלם במידה רבה מאוד בשדה הקרב, הפגיעות בצמרת הארגון הולכות והופכות להיות איכותיות יותר, ולאחרונה פרסם מכון מחקר מוביל כי הארגון איבד כשליש מהונו.

יש לכך סיבות רבות : הלחימה במספר חזיתות, מול ארגוני אופוזיציה שונים, מול המילציות הכורדיות ומול כוחות מקצועיים כמו הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, וצבא רוסיה נותנת את אותותיה בטווח הארוך. בנוסף על כן, התקדמות הכורדים על הגבול התורכי צמצמה מאוד את הסחר בשוק השחור של נפט גולמי ובתנועה דינמית של פעילים לתוך ומחוץ לשדה המערכה. פגיעה ביעדים כלכליים של הארגון כמו בנק, בו אגר ממון רב, גם היא ודאי לא תורמת למאמץ המלחמתי.

בנקודה זו, מעניין מאוד לחקור את ההבדלים בין גישת אלקאעדה ליריבתה במחנה הג'האד העולמי : שלוחת אלקאעדה בסוריה, ג'בהת א-נצרה ממקדמת את פעילותה במיוחד במחוז אדלב והצליחה לבסס לעצמה פלטפורמה איתנה, לא מעט בזכות שיתופי פעולה אד הוק עם ארגונים אחרים. בעוד שאופציות כלכליות לטובת המדינה האסלאמית נמצאות גם מחוץ לסוריה ועיראק, מתברר כי אחת מתוצאות הלוואי של המלחמה בתימן אפשרה לשלוחת אלקאעדה בחצי האי ערב (AQAP ) להניב רווחים של מעל למאה מיליון דולרים, לאור השתלטות על רצועת חוף בת 600 קילומטרים, בהם נגבים מסים, כספי סחיטה ומתקיימת פעילות של הברחת נפט ודלק.

            הקושיה האחרונה שנחשבת לנייר לקמוס חשוב היא סוגיית תפוצת טילים נגד מטוסים במלחמות המזרח התיכון. עד כה ניכר חשש רב מצד מדינות רבות לספק נשק איכותי ומדויק לכוחות בשטח, שעלול לסכן את התעופה הבינלאומית מעל שמי סוריה ועיראק. בעוד שהקרבות על הקרקע מתאפיינים לא אחת בשימוש בנשק מהשורה הראשונה כמו טילי קורנט, טנקים מדגם טי 72 ורקטות ארוכות טווח, העליונות האווירית היא עדיין ללא ספק לרעת האופוזיציה.  יירוטי מטוסים ומסוקי קרב תועדו, אולם בסבך עשן הקרבות, קשה להגיע לפרטים המדויקים ולגלות האם מדובר בכשלים טכניים, פגיעה חיצונית או בחלק מן המקרים אפילו עריכה מניפולטיבית.

            בשבועות האחרונים נתגלו סימנים מדאיגים על הימצאות גוברת של נשק איכותי יותר בדמות עשרות טילים סיניים מדגם FN6. בין אם מקורם מאספקה חדשה, או שמא משלל שנלקח מבסיסי צבא, טילים אלו מהווים סכנה ברורה לכלי הטיס האמריקאים והרוסיים שפועלים באזור. הפרשי הגבהים שומרים את התעופה הבינלאומית מוגנת בשלב זה, אולם התסכול הרב שמתגבש בקרב השלטונות הסעודיים והתורכיים על המבוי הסתום במלחמה, השאיפה לסכל את האינטרס האיראני להרחבת ההשפעה, והכמיהה העזה לראות את אסד מודח, כבר הביא לאוויר לעולם רמיזה שנשק כזה יועבר, אולם התנגדות אמריקאית עזה עדיין בולמת את המהלך. התארכות המלחמה וכישלונן המסתמן של שיחות השלום בז'נבה הוליד מספר יוזמות,  אך אין בהן בסיס איתן בשלב זה. הפעלה של נשק כימי היוותה בעבר קו אדום, שהוביל למאמץ בינלאומי לפירוקו המוצהר של ארסנל הנשק הכימי בסוריה. הפלת מטוס נוסעים חלילה, תהיה ציון דרך נוסף להסלמה שרבים כבר האמינו כי לא ניתן להעפיל מעליה.

            אמצעי התקשורת ההמוניים שיש בידינו כיום מאפשרים לנו מצע רחב מאוד של מידע אודות למתרחש מעבר לגדר. יחד עם זאת, ערפל הקרבות, הטעיות והסתרה של מידע, מונע פעמים רבות את קבלתה של התמונה המלאה. מחלקי הפאזל שמונחים לפנינו ניתן ללמוד רבות על הנעשה, אולם מספר שאלות תמיד יישארו פתוחות. בעוד שבחלק מן המקרים, סוגיות אלו יכולות להצטייר כטכניות ותו לא, אחרות כבדות משקל הרבה יותר. כשמדובר על סיכון לחיי אדם, ישנן שאלות שאנחנו חייבים לדעת את התשובות עליהן. 

קנטוניזציה בסוריה - רעיון ישים או חלום נאיבי ?

חצי עשור של מלחמה מורכבת ומרובת אינטרסים בסוריה הוביל לשלל הצעות, יצירתיות יותר ופחות, אודות הפתרון ההולם למשבר. שלל תגובות החל מדאגה דיפלומטית, קריאות להפסקת אש, עד לאיומים לכניסה קרקעית והתווית קווים אדומים לא הצליחו לעצור את האבן המתגלגלת אל פני התהום. בשבועות האחרונים מתפתח לו דיון חדש – ישן על חלוקת סוריה למחוזות, בהכרה שאף אחד מן הצדדים לא מסוגל לשעוט על מפת סוריה כולה, או לא מוכן לשלם את המחיר שנדרש לשם ביצוע משימה כבירה שכזו. הכרה נוספת שחלחלה והיוותה את הבסיס לרעיון החלוקה היא התהום הפעורה בין הצדדים השונים לזהות השליט והשלטון ביום שאחרי. מאמר זה דן בהיתכנות המהלך, והאם יש לו בכלל סיכוי ממשי.

            השותפות הראשונה שיש לבחון את נקודת השקפתה בנושא הנידון היא השותפות, שנכון להיום, עדיין אוחזת במושכות וזוהי השותפות בין סוריה, רוסיה ואיראן. דעת הממשל הסורי הובעה לאחרונה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים : שר החוץ הסורי, וליד אלמעלם, דחה בזעם את הפלרטוטים בקרב המעצמות על חלוקת סוריה למחוזות. דעה דומה עלתה גם בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, ששואפים ככל הניתן לשמר את אחיזתם והשפעתם בסהר השיעי מאיראן עד חופי הים התיכון של סוריה ולבנון. באופן אירוני, דווקא הצלע המהוססת בנוגע לסוגיה המרתקת היא רוסיה : צמצום הכוחות הרוסיים והשבת עשרות מטוסים הביתה, מעידה יותר מכל על כך שפוטין אינו מתכוון לעשות את העבודה השחורה עבור הנשיא הסורי, אלא להבהיר שאסד הוא עדיין המועמד היחיד מבחינת הפטרון הרוסי, אך זה חייב להיעשות במקביל לשיחות השלום בז'נבה. ייתכן שהמקור לגישה זו היא בפוסט טראומה מאפגניסטן, או שמא מתוך סדרי עדיפות אחרים של רוסיה בניהול מספר סכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באוקראינה, המתיחות ארוכת השנים מול ברית נאט"ו, והניסיונות לשקם את עצמתה המדינית של רוסיה, לאור ההססנות הבולטת של מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב.

            צד נוסף של המתרס הוא הציר הסעודי – תורכי – קטארי. בחזית זו נדמה כי הדעות קצת פחות חד משמעיות. המדיניות הרשמית של בית המלוכה הסעודי היא שאסד חייב ללכת. יחד עם זאת, הסעודים מבינים לאשורה כי ארגוני הג'האד והאופוזיציה לא יוכלו לשטוף את כל סוריה, ולכן פרשו את חסותם  על הגוף שאמור לייצג את האופוזיציה בשיחות השלום – "הועדה הגבוהה למשא ומתן (HNC)". תורכיה, וארדואן בראשה, שותפים לגישה הסעודית שאסד חייב לעזוב, ודאי לאור האחריות הישירה שלו למותם של מאות אלפים, אך בעוד שלסעודים אין נגיעה ישירה לשטח, התורכים תופשים את הקמתה של ישות כורדית עצמאית כאיום מורכב ומהותי על שלמות המדינה שלהם עצמם. עימותים חריפים ואלימים במיוחד מדווחים חדשות לבקרים במזרח תורכיה. כינונה של מדינה כורדית מדרום, ואולי לימים גם ממזרח, בעיראק – עלולה להבנתם רק לתדלק את השאיפות של הכורדים להתחבר אל אחיהם מעבר לגבול.

לקלחת זו נכנסות גם מדינות נוספות, כגון מדינות המפרץ. כמדינות שחיות תחת בחינה של זכוכית מגדלת מצד סעודיה ואיראן, יחדיו ולחוד, הן פיתחו מדיניות של הליכה בין הטיפות. קטאר, שעל פי הדיווחים השונים, העבירה עשרות מיליונים "מתחת לשולחן" לג'בהת א-נצרה בעסקאות חילופי שבויים, מפעילות גם הן את מכבש הלחצים שלהם על מנת לעודד את כלל הצדדים להגיע לשולחן הדיונים. לכך יש להוסיף את כאב הראש של המדינות השכנות, ירדן עיראק ולבנון, שמתמודדות מול אתגרים מורכבים במיוחד של מיליוני פליטים וסכסוכים פנימיים. כשמתבוננים בשורה התחתונה – ניתן להבין מדוע רעיון החלוקה למחוזות נדחה במסגרת דיוני הליגה הערבית. גם בליגה הערבית מתקשים להחליט איך משלל האינטרסים השונים מוצאים נתיב מוסכם אחד, שניתן יהיה להציגו לדיון בפני הצד השני.

            במקביל לכל התסבוכת הבינלאומית, חשוב לזכור כי בשטח פועלים כוחות שאולי פועלים בסיוע תמיכה חיצונית, אך עם הזמן פיתחו אינרציה חצי-אוטונומית. קשה להאמין כי ארגוני ג'האד קיצוניים כדוגמת המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה יסכימו למהלך זאת מכיוון שעוד בטרם נזרק הרעיון לחלל האוויר, דוברי הארגון ונציגיהם דאגו להבהיר את שאט הנפש האידאולוגית שלהם מהקווים המלאכותיים של סייקס פיקו, שהפרידו ופילגו את העולם הערבי.

יתר על כן, עוד לפני פרוץ המלחמה, סוריה נודעה כמדינה המכילה מיעוטים רבים בהם דרוזים, כורדים, נוצרים ואחרים. בעוד ברית המיעוטים ההיסטורית סייעה למשפחת אסד לשמור על כוחה, מספר רב של  אירועים כמו רדיפת הנוצרים ע"י המדינה האסלאמית, רצח השיח' הדרוזי הבכיר ואליד בעלוס בסווידא ותקריות נוספות ודאי גרמו לרבים בהם להרהר ולפקפק ברצון וביכולת האמיתית של המשטר הסורי להגן עליהם כהלכה. בעוד שהמיעוטים האחרים לא השתעשעו עד כה ברעיון של היפרדות אמיתית מן המולדת הסורית, בכירי האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה, שהתרחבה מאוד בחודשים האחרונים, כבר הצהירו בגלוי כי מתקיימים דיונים כבדי משקל על הקמת פרוטו-מדינה בשטחים שבחסותם.

            בנקודה זו, חשוב לעצור ולשאול האם בכלל ישנו פתרון אחר למלחמה בת חמש השנים. סנקציות צבאיות או כלכליות על הריבון הסורי הנוכחי שוות כקליפת השום, לאור תמיכת האיראניים ובני חסותם מחזבאללה ומהמיליציות השיעיות השונות. תוכנית יצירתיות כמו "אימון וחימוש" (train and equip ) שיזמו האמריקאים נחלו כישלון חרוץ, לא מעט באשמת חוסר הרצון המשווע להעניק משאבים וכוח אדם מהותי למשימה. יוזמות מרחיקות לכת אף יותר כמו מבצע קרקעי של צבא ערבי מאוחד בהובלת תורכיה וסעודיה, או אפילו מערבי בהובלת ארה"ב, הם בגדר חזיון תעתועים בשלב זה. פתרון הכלאיים שנמצא בדמות מערכה אווירית, בסיוע שקט של כוחות מיוחדים כירורגיים, הצליח לשמר את הסטטוס הקוו, ולעצור במעט את ההתפשטות הטריטוריאלית הדרמטית של המדינה האסלאמית, אך לא יותר מכך. צעדים אלו הם פתרון טקטי ולא אסטרטגי, ובשל כך אינם יכולים לספק את הפתרון הרחב.

            אופציה נוספת שייתכן שנלקחת בחשבון הן הקצת פדרציה שתנוהל ע"י גוף מרכזי אחד, בדומה לאופן בו מנוהלת ארה"ב, בהם למדינות יש סמכות ריבונית עצמאית בנושאים מקומיים, ולממשל יש סמכות ריבונית בנושאים מקיפים וכלל ארציים. לאור הניכור העצום בין הפלגים השונים בתוך האופוזיציה, בין המיעוטים לבין האופוזיציה, ולאור התסכול הרב סביב שאלת זהותו של השליט ואופי המדינה ביום שאחרי, אופציה זו היא בסבירות נמוכה מאוד.

          רעיון החלוקה למחוזות כפתרון למלחמה הארוכה בסוריה הציף תגובות אוטומטיות על עיוורון מדיני נוסף בגישת המערב כלפי המזרח התיכון, וניסיון מביך לשחזר את הפרויקט הכושל לכאורה של סייקס פיקו. אולם, הסדר המדינתי החזיק בצורה מרשימה מאה שנים והוא הסתבר כאיתן יותר ממה שנדמה בראשונה. ההפרדה בין המדינות נמחקה עקב אלימות גרידא, אך לא מבחירה קולקטיבית של לאומים ששואפים לבית לאומי של כלל העולם הערבי. למעשה הפאן – ערביות מתה כבר לפני עשרות שנים, למרות שיש כאלו שמסרבים להכיר בכך.

            בדומה לתרחיש היוגוסלבי, את האיבה והעוינות ארוכת השנים לא יהיה ניתן להעלים בקלות בשוך הקרבות. יחד עם זאת, המציאות הנוכחית בבלקן היא שקטה. האם הדבר ישים גם למציאות המזרח התיכונית או רק חלום נאיבי ? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, האמת נמצאת אי שם באמצע. פתרון החלוקה הוא הפתרון הכי פחות גרוע במציאות בה יש גורמים שדוגלים בעקרונות חסרי פשרות. תיחום אזורי הקרבות לשטחים קטנים וממוקדים יותר עשויה לקדם את קצה קצהו של שינוי. נקודת האל-חזור נחצתה מזמן, וסוריה כפי שהכרנו אותה כבר לא תשוב. למעשה, גם אותם ארגוני ג'האד רדיקליים כמו המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה הוכיחו יותר מפעם את שהם מסוגלים לשתף פעולה אד הוק עם קבוצות שונות, שכן נהנו מנימה קלה של פרגמטיות. אם תחלחל ההכרה בקרבם שתפסת מרובה – לא תפסת, ייתכן שיש מקום לאופטימיות. הגורם הפרוע במשוואה כצפוי הוא ארגון המדינה האסלאמית שמתנהג כמו גרורה סרטנית בלתי צפויה, ולא שועה למרותו של פטרון חיצוני מובהק. שיתוף פעולה רציני ונחוש כנגדו כצעד ראשון, שמלווה בחלוקה כצעד שני משלים – יכול להסתמן כפתרון אפשרי.

המשחק המסוכן של ארדואן

זרם המתנדבים הגובר אל המלחמה בסוריה, שצומח בקצב הפוך למאמצי מדינות העולם לעצור אותו, מעלה תהיות רבות על רצונו הכן של הממשל התורכי בנוגע לסוגיית אטימת הגבול הדרומי. הרווחים הכלכליים הסמויים מסחר הנפט בשוק השחור, זהות האינטרסים עם האופוזיציה הסורית, התנגשות ארוכת שנים עם האוכלוסייה הכורדית, ושאיפות מגלומניות לשחזור ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית, יצרו מצב אבסורדי שבו סיכון חד משמעי של חיילים וחיי אדם הוא תוצאת לוואי נסבלת. בניסיון להגיע לתוצאות שיטיבו עם האינטרסים הלאומיים, בוצעו צעדים שעוררו ביקורת רבה מבית ומחוץ. משחק השח רב המשתתפים שמתחולל במזרח התיכון, מכוון לפגיעה במלך אחד מחד, אך חושף את המלך השני מאידך.

            עד ראשית המאה ה-21 לא היה צורך חיוני במעברי גבול מרובים בין סוריה לעיראק. במחצית הראשונה של המאה ה-20, שטחי המדינות היו מחולקים בין המנדט הבריטי לצרפתי. גם כאשר זכו המדינות לעצמאותן  (עיראק ב-1932, סוריה הלכה למעשה ב-1946) שרר שקט באזור. המתח שצף החל משנות השישים סביב השאלה על זהות המייצגת האמיתית של עקרונות מפלגת הבעת', לא ערער את היחסים באופן תהומי, והם התאפיינו כתקינים וקורקטיים לרוב לאור סוגיות משותפות – האוטונומיה הכורדית, ניצול מקורות המים של נהר הפרת והיחס לישראל.  כל זאת השתנה בחדות בשנת 2003.

בחודש מרץ של אותה שנה, פלשו צבאות ארה"ב ובריטניה לעיראק במסגרת המאבק בציר הרשע, שהגדיר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ורג' בוש. בעת שהותם במדינה, נתקלו הכוחות בקבוצות ג'האד שונות, שאחת הבולטות בהן הייתה שלוחת אלקאעדה, בפיקודו של אבו מצעב אלזרקאוי. הנשיא אסד, שלא שמח להתעדכן על קרבה צבאית עוינת לגבולו, החל לסייע בצורה סמויה לפעילות הטרור והגרילה שהופעלה נגד הצבאות הזרים. העובדה שהגבול המשותף ממוקם טופוגרפית בשטח מדברי ופתוח אפשר לממשל הסורי להעלים עין מתנועה ערה של לוחמים וציוד בין שתי הזירות. מדהים ככל שישמע – בין המדינות נמצאים רק ארבעה מעברי גבול רשמיים : מעבר אלוליד, סמוך למשולש הגבולות בין סוריה – ירדן – עיראק, ומעבר אלקאא'ם, סמוך לעיירה אלבוכמאל, מדרום לדיר א-זור, בנוסף לשני מעברים קטנים ממזרח למחוז חסקה באוטונומיה הכורדית.

חיסרון זה הפך ליתרון. בחסות עשן הקרבות, וההסתבכות של בעלות הברית "בבוץ העיראקי", נעו יותר ויותר לוחמים מתוך ואל המלחמה כאשר הפלטפורמה לשיקום הכוחות וליקוק הפצעים, הייתה בכפרים ששכנו על אדמת סוריה. השימוש במעוזים אלו, היה כל כך חריף ומוגזם עד כי בשלב מסוים, החליטו האמריקאים להרחיב את התקיפות נגד מפקדי אלקאעדה גם לכפרים מהם יצאו במדינה השכנה.

הסיטואציה כיום בגבול הסורי – תורכי מעט שונה, אך ניתן למצוא בינה למקרה הסורי -עיראקי נקודות השקה רבות. בין המדינות נמצאים תשעה מעברי גבול, כשהבולטים בהם הם המעברים הסמוכים למובלעות הכורדיות של עין אלערב (קובאני, בשמה הכורדי ) ותל אביצ', מצפון לרקה. בדמיון  לאירועים דאז, הממשל התורכי, מתוך תיעוב עמוק לאסד, העלים עין במקרה הטוב מתנועת הלוחמים לתוך שטח סוריה, ובמקרה הרע – אף סייע להם באופן פעיל באמצעות כסף וציוד. לצד המעון שניתן להנהגת הקואליציה הסורית הלאומית (ה-SNC ), גוף חילוני שמקובל אצל מדינות המערב כמייצג האופוזיציה, או לפחות אחד ממייצגיה העתידיים,  מפקדי ארגוני ג'האד כאחראר א-שאם וג'יש אלאסלאם לא צריכים להסתכל מעבר לכתף ומתקבלים בזרועות פתוחות בפגישות, שנערכים במלונות פאר.

הדחת אסד, כמטרה תורכית אסטרטגית, הפכה למטרה שמצדיקה את כל האמצעים, כזו שמתעלמת מכל תמרורי האזהרה שבדרך. התשתית המאיימת איננה בגדר חשש פוטנציאלי בלבד, אלא אפשרה כבר כיום שני פיגועים רצחניים באנקרה וסורוץ' בהם נהרגו קרוב למאתיים בני אדם. ההסלמה הקשה בעימותים בין המיליציות הכורדיות לבין כוחות הביטחון המקומיים במזרח המדינה מעניקה הפוגה רגעית מהדיון על הצורך בסגירה טובה יותר של אזור הגבול, אך הישנות אירועים שכאלו, לצד לחץ בינלאומי גובר, יאלץ בסופו של דבר את בכירי הממשל המקומי להכיר באמת המטרידה.

אלו שלא למדו מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב. המשחק המסוכן של ארדואן ושותפיו הפוליטיים עלול להתברר כחרב פיפיות, שתסכן רבים מבוחריו. ארצות הברית, שתמכה בממון ונשק רב במג'האדין שהתאגדו על מנת להדוף את הפלישה הרוסית באפגניסטן, לא זכתה לחסד נעורים כאשר פלשה בעצמה לאפגניסטן בסוף שנת 2011. אמת – כוחות הביטחון התורכיים איכותיים ויעילים לאין שיעור מאלו של עמיתיהם בסוריה ובעיראק. שנית, ההרכב העדתי של אוכלוסיית תורכיה מקטין את הסיכוי למלחמת אזרחים כוללת, כשם שקרה בסוריה. יחד עם זאת, חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה המקומית תומכים ברעיונות הקיצוניים שמופצים חדשות לבקרים מפי ארגוני האופוזיציה אצל שכנתם מדרום. כבר כיום, תשתית תאי הטרור של המדינה האסלאמית וארגונים קיצוניים נוספים במדינה הובילה לתוצאות מחרידות. ההיתר שהעניקו הרשויות לקואליציה הבינלאומית להשתתף בבסיסי חיל האוויר כדוגמת אינצ'רליק ונוספים על מנת לסייע בתקיפת מעוזי המדינה האסלאמית, לצד התבטאויות על מלחמה אמיתית בטרור הם צעדים מבורכים, אך לא מספיקים. באם מדינות העולם ירצו להגיע לפתרון אמיתי של המלחמה  הנוראית מדרום ביום מן הימים, עליהם להפעיל לחץ גדול יותר על מקבלי ההחלטות בתורכיה. אולי בכך יעזרו בעקיפין להציל חפים מפשע, לאחר ארבע שנים של אוזלת יד זועקת.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.

כוחו ההרסני של קיבעון מחשבתי

עשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן טוב להרהורים וחשבון נפש. אחד מן הנושאים בהם מתחבטים רבים הוא קיבעון מחשבתי והשלכותיו על המציאות. בשנת ציון 42 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הציבור הישראלי הבין כהלכה את ההרסניות שטבועה בקיבעון שכזה. תוצאות קשות במיוחד של למעלה מ-2,000 הרוגים ו-5,500 פצועים הותירו צלקות רבות בנפשה של המדינה. אולם בעוד שבישראל הופקו הלקחים, בוצעו שידודי מערכות מקיפים וחודדו הנהלים שמקדשים את הביקורת, נדמה שהלקח הקשה והמדמם טרם נלמד בקרב מנהיגי מדינות המערב, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות במזרח התיכון. הציניקנים יאמרו – שספק רב אם הלקחים ילמדו מכיוון שלא מדובר בדם בניהם ודם משפחותיהם.

            החל משנת 2011, המזרח התיכון חווה טלטלה עזה שתוצאותיה ניכרות לכל כיום. תהליך שהחל עם שביב תקווה לדמוקרטיה מזרח תיכונית עקב מחאות והפגנות המוניות, התגלה לימים כסיוט שהתגלגל למלחמות אכזריות ואלימות במיוחד. קל מאוד להטיח ביקורת בדיעבד ולהצביע על כשלים של ארה"ב ובעלות בריתה בנוגע למצב בסוריה ובעיראק, אך ביקורת זו הייתה נסלחת ונשכחת לו עתיד המזרח התיכון היה צועד לפחות במסלול הנכון. כיום - אנשים שמוכנים לשים את כספם על תרחיש כזה, נמצאים בנחיתות בולטת. דוגמאות להתנהלות קלוקלת ניתן למצוא בהתבטאות שליח האו"ם לסוריה, סטפן דה מיסטרה, במהלך חודש פברואר בה טען כי אסד חיוני לפתרון המצב. בעקבות ביקורת חריפה במיוחד מהשטח ועמיתים דיפלומטים אחרים, חזר בו והצהיר כי על אסד לעזוב את סוריה.

            אספקט נוסף שבו ניתן להבחין בקיבעון, שמקורו בחוסר הבנה מעמיקה של המציאות במזרח התיכון, היא המלחמה בארגון המדינה האסלאמית. בשיתוף פעולה רחב היקף, נרתמו ארה"ב ומדינות רבות מרחבי העולם, כולל מהעולם הערבי, לתקוף מטרות של הארגון, ולספק חימוש ולוגיסטיקה לכוחות המתונים. מבט מעמיק יותר מבהיר כי בפועל רק מספר מצומצם מאוד של מדינות לוקחת חלק פעיל בתקיפות על אדמת סוריה ועיראק, וגם כאשר פעולות אלו יוצאות לדרך – מספרן קטן מדי, ודאי לנוכח הכוח הצבאי הגדול שעומד לרשותן. רק לצורך השוואה – הממוצע היומי של גלי התקיפות הללו עומד על כ-20 גיחות ביום, מספר גיחות שצה"ל לבדו הוציא לפועל תוך שעתיים שלוש במסגרת המבצעים השונים בעזה.

היריעה קצרה מכדי להכיל את כמויות השגיאות שבוצעו במסגרת מערכה זו – תקיפות מועטות מדי, לחץ לא מספק על מדינות שכנות, תכניות בחצי מיליארד דולר לאמן ולחמש כוח אופוזיציוני, שהולידו בסופו של דבר 4-5 לוחמים. חוסר הבהירות בנוגע לאסטרטגיה הכללית במזרח התיכון עודדה שחקנים חיצוניים להיכנס למשחק. תורכיה השתמשה בפיגוע קשה על אדמתה כדי לבסס, לטענתה, אזור חיץ על הגבול המשותף עם סוריה, למרות שבפועל עיקר המאמצים הצבאיים שלה מופנים דווקא לקבוצות הכורדיות, שמהוות את הכוח הצבאי המשמעותי ביותר נגד המדינה האסלאמית. איראן, שתזכה בקרוב להפשרת מיליארדים בעקבות הסכם הגרעין המביש שנחתם עם המעצמות, תגדיל, סביר להניח, את הסיוע, לחזבאללה, למיליציות השיעיות בסוריה, בתימן ובחזיתות אחרות. רק בחודש אוגוסט האחרון, נתפס בכווית משלוח נשק של 550 טון מאיראן לחזבאללה.  אם זו ההתנהלות תחת סנקציות ולחץ בינלאומי – אפשר רק לשער מה יהיו הפעולות הבאות כאשר יוסרו החסמים הלכה למעשה.

            קיבעון מחשבתי לא משתקף אך ורק בהחלטות של מנהיגי העולם החופשי, אלא גם בהתנהלות התקשורת. ארגון המדינה האסלאמית זוכה לתשומת לב רבה, מסיבות ברורות – מראשית 2013 עד אמצע 2015, הארגון התקדם משמעותית בשדה הקרב, הורחבו אזורי השליטה בהם אחז, ובשדה הלוגיסטי – תורתו הופצה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים, תומכים רבים הצטרפו לשורותיו. למרות פגיעות רבות, ימיו האחרונים עדיין רחוקים. יחד עם זאת – בתקופה זו, הארגון עבר שינויים וטלטלות רבות, אך המשיך להיקרא באופן תמוה "דאע"ש" (המדינה האסלאמית של עיראק וא-שאם, סוריה רבתי ). ב-29 ליוני 2014 (או הראשון לחודש רמצ'אן 1435, על פי לוח השנה ההג'רי ), הכריז מנהיג הארגון, אבו בכר אלבע'דאדי, על שינוי שם הארגון ל"מדינה האסלאמית" והקמת ח'ליפות אסלאמית, שהוא יעמוד בראשה. למרות שחלפה שנה וחצי מאותה נקודה, הסיקור התקשורתי נותר על כנו. אמת – שם הארגון הפך לשם מותג, אולם לאור מחיקתם המעשי של הגבולות בין סוריה לעיראק, ופרישת חסות על שלוחות בסיני ובלוב, לא ברור מדוע נמשכת ההיצמדות לשם הישן. יתרה מכך – האיום הראשוני והמרכזי כיום על ריבונותו המוגבלת של אסד בסוריה מגיע דווקא משלוחת אלקאעדה בסוריה – ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח, ששולטים בעיר אדליב וכן על אזורים הסמוכים למעוז העלווים בחוף הסורי. כתבות וסקירות רבות בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, שסיקרו את הגעת הכוחות הרוסיים לסוריה, קיבלו ללא דיון עמוק ורציני את טענותיו של פוטין על סיוע לאסד מאיום הארגון הרצחני.

            השלכותיו של קיבעון מחשבתי עלולות להיות הרסניות וקשות במיוחד. משבר הפליטים הנוכחי על אדמת אירופה, מיליוני פליטים ועקורים נוספים בתורכיה, לבנון, ירדן ותימן, לצד רף הרוגים עצום בסוריה ובעיראק הן כל כולן תוצאותיו הישירות של כשל מתמשך בן ארבע שנים. השאלה המתבקשת כעת היא האם זהו רק קצה הקרחון והשלכות איומות נוספות מחכות בשלוש או ארבע השנים הבאות, או שמא הלקח ילמד ולא ניתן יהיה לפטור צרות ומאבקים בצידו השני של העולם כלאחר יד.