המשחק המסוכן של ארדואן

זרם המתנדבים הגובר אל המלחמה בסוריה, שצומח בקצב הפוך למאמצי מדינות העולם לעצור אותו, מעלה תהיות רבות על רצונו הכן של הממשל התורכי בנוגע לסוגיית אטימת הגבול הדרומי. הרווחים הכלכליים הסמויים מסחר הנפט בשוק השחור, זהות האינטרסים עם האופוזיציה הסורית, התנגשות ארוכת שנים עם האוכלוסייה הכורדית, ושאיפות מגלומניות לשחזור ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית, יצרו מצב אבסורדי שבו סיכון חד משמעי של חיילים וחיי אדם הוא תוצאת לוואי נסבלת. בניסיון להגיע לתוצאות שיטיבו עם האינטרסים הלאומיים, בוצעו צעדים שעוררו ביקורת רבה מבית ומחוץ. משחק השח רב המשתתפים שמתחולל במזרח התיכון, מכוון לפגיעה במלך אחד מחד, אך חושף את המלך השני מאידך.

            עד ראשית המאה ה-21 לא היה צורך חיוני במעברי גבול מרובים בין סוריה לעיראק. במחצית הראשונה של המאה ה-20, שטחי המדינות היו מחולקים בין המנדט הבריטי לצרפתי. גם כאשר זכו המדינות לעצמאותן  (עיראק ב-1932, סוריה הלכה למעשה ב-1946) שרר שקט באזור. המתח שצף החל משנות השישים סביב השאלה על זהות המייצגת האמיתית של עקרונות מפלגת הבעת', לא ערער את היחסים באופן תהומי, והם התאפיינו כתקינים וקורקטיים לרוב לאור סוגיות משותפות – האוטונומיה הכורדית, ניצול מקורות המים של נהר הפרת והיחס לישראל.  כל זאת השתנה בחדות בשנת 2003.

בחודש מרץ של אותה שנה, פלשו צבאות ארה"ב ובריטניה לעיראק במסגרת המאבק בציר הרשע, שהגדיר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ורג' בוש. בעת שהותם במדינה, נתקלו הכוחות בקבוצות ג'האד שונות, שאחת הבולטות בהן הייתה שלוחת אלקאעדה, בפיקודו של אבו מצעב אלזרקאוי. הנשיא אסד, שלא שמח להתעדכן על קרבה צבאית עוינת לגבולו, החל לסייע בצורה סמויה לפעילות הטרור והגרילה שהופעלה נגד הצבאות הזרים. העובדה שהגבול המשותף ממוקם טופוגרפית בשטח מדברי ופתוח אפשר לממשל הסורי להעלים עין מתנועה ערה של לוחמים וציוד בין שתי הזירות. מדהים ככל שישמע – בין המדינות נמצאים רק ארבעה מעברי גבול רשמיים : מעבר אלוליד, סמוך למשולש הגבולות בין סוריה – ירדן – עיראק, ומעבר אלקאא'ם, סמוך לעיירה אלבוכמאל, מדרום לדיר א-זור, בנוסף לשני מעברים קטנים ממזרח למחוז חסקה באוטונומיה הכורדית.

חיסרון זה הפך ליתרון. בחסות עשן הקרבות, וההסתבכות של בעלות הברית "בבוץ העיראקי", נעו יותר ויותר לוחמים מתוך ואל המלחמה כאשר הפלטפורמה לשיקום הכוחות וליקוק הפצעים, הייתה בכפרים ששכנו על אדמת סוריה. השימוש במעוזים אלו, היה כל כך חריף ומוגזם עד כי בשלב מסוים, החליטו האמריקאים להרחיב את התקיפות נגד מפקדי אלקאעדה גם לכפרים מהם יצאו במדינה השכנה.

הסיטואציה כיום בגבול הסורי – תורכי מעט שונה, אך ניתן למצוא בינה למקרה הסורי -עיראקי נקודות השקה רבות. בין המדינות נמצאים תשעה מעברי גבול, כשהבולטים בהם הם המעברים הסמוכים למובלעות הכורדיות של עין אלערב (קובאני, בשמה הכורדי ) ותל אביצ', מצפון לרקה. בדמיון  לאירועים דאז, הממשל התורכי, מתוך תיעוב עמוק לאסד, העלים עין במקרה הטוב מתנועת הלוחמים לתוך שטח סוריה, ובמקרה הרע – אף סייע להם באופן פעיל באמצעות כסף וציוד. לצד המעון שניתן להנהגת הקואליציה הסורית הלאומית (ה-SNC ), גוף חילוני שמקובל אצל מדינות המערב כמייצג האופוזיציה, או לפחות אחד ממייצגיה העתידיים,  מפקדי ארגוני ג'האד כאחראר א-שאם וג'יש אלאסלאם לא צריכים להסתכל מעבר לכתף ומתקבלים בזרועות פתוחות בפגישות, שנערכים במלונות פאר.

הדחת אסד, כמטרה תורכית אסטרטגית, הפכה למטרה שמצדיקה את כל האמצעים, כזו שמתעלמת מכל תמרורי האזהרה שבדרך. התשתית המאיימת איננה בגדר חשש פוטנציאלי בלבד, אלא אפשרה כבר כיום שני פיגועים רצחניים באנקרה וסורוץ' בהם נהרגו קרוב למאתיים בני אדם. ההסלמה הקשה בעימותים בין המיליציות הכורדיות לבין כוחות הביטחון המקומיים במזרח המדינה מעניקה הפוגה רגעית מהדיון על הצורך בסגירה טובה יותר של אזור הגבול, אך הישנות אירועים שכאלו, לצד לחץ בינלאומי גובר, יאלץ בסופו של דבר את בכירי הממשל המקומי להכיר באמת המטרידה.

אלו שלא למדו מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב. המשחק המסוכן של ארדואן ושותפיו הפוליטיים עלול להתברר כחרב פיפיות, שתסכן רבים מבוחריו. ארצות הברית, שתמכה בממון ונשק רב במג'האדין שהתאגדו על מנת להדוף את הפלישה הרוסית באפגניסטן, לא זכתה לחסד נעורים כאשר פלשה בעצמה לאפגניסטן בסוף שנת 2011. אמת – כוחות הביטחון התורכיים איכותיים ויעילים לאין שיעור מאלו של עמיתיהם בסוריה ובעיראק. שנית, ההרכב העדתי של אוכלוסיית תורכיה מקטין את הסיכוי למלחמת אזרחים כוללת, כשם שקרה בסוריה. יחד עם זאת, חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה המקומית תומכים ברעיונות הקיצוניים שמופצים חדשות לבקרים מפי ארגוני האופוזיציה אצל שכנתם מדרום. כבר כיום, תשתית תאי הטרור של המדינה האסלאמית וארגונים קיצוניים נוספים במדינה הובילה לתוצאות מחרידות. ההיתר שהעניקו הרשויות לקואליציה הבינלאומית להשתתף בבסיסי חיל האוויר כדוגמת אינצ'רליק ונוספים על מנת לסייע בתקיפת מעוזי המדינה האסלאמית, לצד התבטאויות על מלחמה אמיתית בטרור הם צעדים מבורכים, אך לא מספיקים. באם מדינות העולם ירצו להגיע לפתרון אמיתי של המלחמה  הנוראית מדרום ביום מן הימים, עליהם להפעיל לחץ גדול יותר על מקבלי ההחלטות בתורכיה. אולי בכך יעזרו בעקיפין להציל חפים מפשע, לאחר ארבע שנים של אוזלת יד זועקת.