קנטוניזציה בסוריה - רעיון ישים או חלום נאיבי ?

חצי עשור של מלחמה מורכבת ומרובת אינטרסים בסוריה הוביל לשלל הצעות, יצירתיות יותר ופחות, אודות הפתרון ההולם למשבר. שלל תגובות החל מדאגה דיפלומטית, קריאות להפסקת אש, עד לאיומים לכניסה קרקעית והתווית קווים אדומים לא הצליחו לעצור את האבן המתגלגלת אל פני התהום. בשבועות האחרונים מתפתח לו דיון חדש – ישן על חלוקת סוריה למחוזות, בהכרה שאף אחד מן הצדדים לא מסוגל לשעוט על מפת סוריה כולה, או לא מוכן לשלם את המחיר שנדרש לשם ביצוע משימה כבירה שכזו. הכרה נוספת שחלחלה והיוותה את הבסיס לרעיון החלוקה היא התהום הפעורה בין הצדדים השונים לזהות השליט והשלטון ביום שאחרי. מאמר זה דן בהיתכנות המהלך, והאם יש לו בכלל סיכוי ממשי.

            השותפות הראשונה שיש לבחון את נקודת השקפתה בנושא הנידון היא השותפות, שנכון להיום, עדיין אוחזת במושכות וזוהי השותפות בין סוריה, רוסיה ואיראן. דעת הממשל הסורי הובעה לאחרונה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים : שר החוץ הסורי, וליד אלמעלם, דחה בזעם את הפלרטוטים בקרב המעצמות על חלוקת סוריה למחוזות. דעה דומה עלתה גם בקרב מקבלי ההחלטות האיראניים, ששואפים ככל הניתן לשמר את אחיזתם והשפעתם בסהר השיעי מאיראן עד חופי הים התיכון של סוריה ולבנון. באופן אירוני, דווקא הצלע המהוססת בנוגע לסוגיה המרתקת היא רוסיה : צמצום הכוחות הרוסיים והשבת עשרות מטוסים הביתה, מעידה יותר מכל על כך שפוטין אינו מתכוון לעשות את העבודה השחורה עבור הנשיא הסורי, אלא להבהיר שאסד הוא עדיין המועמד היחיד מבחינת הפטרון הרוסי, אך זה חייב להיעשות במקביל לשיחות השלום בז'נבה. ייתכן שהמקור לגישה זו היא בפוסט טראומה מאפגניסטן, או שמא מתוך סדרי עדיפות אחרים של רוסיה בניהול מספר סכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באוקראינה, המתיחות ארוכת השנים מול ברית נאט"ו, והניסיונות לשקם את עצמתה המדינית של רוסיה, לאור ההססנות הבולטת של מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב.

            צד נוסף של המתרס הוא הציר הסעודי – תורכי – קטארי. בחזית זו נדמה כי הדעות קצת פחות חד משמעיות. המדיניות הרשמית של בית המלוכה הסעודי היא שאסד חייב ללכת. יחד עם זאת, הסעודים מבינים לאשורה כי ארגוני הג'האד והאופוזיציה לא יוכלו לשטוף את כל סוריה, ולכן פרשו את חסותם  על הגוף שאמור לייצג את האופוזיציה בשיחות השלום – "הועדה הגבוהה למשא ומתן (HNC)". תורכיה, וארדואן בראשה, שותפים לגישה הסעודית שאסד חייב לעזוב, ודאי לאור האחריות הישירה שלו למותם של מאות אלפים, אך בעוד שלסעודים אין נגיעה ישירה לשטח, התורכים תופשים את הקמתה של ישות כורדית עצמאית כאיום מורכב ומהותי על שלמות המדינה שלהם עצמם. עימותים חריפים ואלימים במיוחד מדווחים חדשות לבקרים במזרח תורכיה. כינונה של מדינה כורדית מדרום, ואולי לימים גם ממזרח, בעיראק – עלולה להבנתם רק לתדלק את השאיפות של הכורדים להתחבר אל אחיהם מעבר לגבול.

לקלחת זו נכנסות גם מדינות נוספות, כגון מדינות המפרץ. כמדינות שחיות תחת בחינה של זכוכית מגדלת מצד סעודיה ואיראן, יחדיו ולחוד, הן פיתחו מדיניות של הליכה בין הטיפות. קטאר, שעל פי הדיווחים השונים, העבירה עשרות מיליונים "מתחת לשולחן" לג'בהת א-נצרה בעסקאות חילופי שבויים, מפעילות גם הן את מכבש הלחצים שלהם על מנת לעודד את כלל הצדדים להגיע לשולחן הדיונים. לכך יש להוסיף את כאב הראש של המדינות השכנות, ירדן עיראק ולבנון, שמתמודדות מול אתגרים מורכבים במיוחד של מיליוני פליטים וסכסוכים פנימיים. כשמתבוננים בשורה התחתונה – ניתן להבין מדוע רעיון החלוקה למחוזות נדחה במסגרת דיוני הליגה הערבית. גם בליגה הערבית מתקשים להחליט איך משלל האינטרסים השונים מוצאים נתיב מוסכם אחד, שניתן יהיה להציגו לדיון בפני הצד השני.

            במקביל לכל התסבוכת הבינלאומית, חשוב לזכור כי בשטח פועלים כוחות שאולי פועלים בסיוע תמיכה חיצונית, אך עם הזמן פיתחו אינרציה חצי-אוטונומית. קשה להאמין כי ארגוני ג'האד קיצוניים כדוגמת המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה יסכימו למהלך זאת מכיוון שעוד בטרם נזרק הרעיון לחלל האוויר, דוברי הארגון ונציגיהם דאגו להבהיר את שאט הנפש האידאולוגית שלהם מהקווים המלאכותיים של סייקס פיקו, שהפרידו ופילגו את העולם הערבי.

יתר על כן, עוד לפני פרוץ המלחמה, סוריה נודעה כמדינה המכילה מיעוטים רבים בהם דרוזים, כורדים, נוצרים ואחרים. בעוד ברית המיעוטים ההיסטורית סייעה למשפחת אסד לשמור על כוחה, מספר רב של  אירועים כמו רדיפת הנוצרים ע"י המדינה האסלאמית, רצח השיח' הדרוזי הבכיר ואליד בעלוס בסווידא ותקריות נוספות ודאי גרמו לרבים בהם להרהר ולפקפק ברצון וביכולת האמיתית של המשטר הסורי להגן עליהם כהלכה. בעוד שהמיעוטים האחרים לא השתעשעו עד כה ברעיון של היפרדות אמיתית מן המולדת הסורית, בכירי האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה, שהתרחבה מאוד בחודשים האחרונים, כבר הצהירו בגלוי כי מתקיימים דיונים כבדי משקל על הקמת פרוטו-מדינה בשטחים שבחסותם.

            בנקודה זו, חשוב לעצור ולשאול האם בכלל ישנו פתרון אחר למלחמה בת חמש השנים. סנקציות צבאיות או כלכליות על הריבון הסורי הנוכחי שוות כקליפת השום, לאור תמיכת האיראניים ובני חסותם מחזבאללה ומהמיליציות השיעיות השונות. תוכנית יצירתיות כמו "אימון וחימוש" (train and equip ) שיזמו האמריקאים נחלו כישלון חרוץ, לא מעט באשמת חוסר הרצון המשווע להעניק משאבים וכוח אדם מהותי למשימה. יוזמות מרחיקות לכת אף יותר כמו מבצע קרקעי של צבא ערבי מאוחד בהובלת תורכיה וסעודיה, או אפילו מערבי בהובלת ארה"ב, הם בגדר חזיון תעתועים בשלב זה. פתרון הכלאיים שנמצא בדמות מערכה אווירית, בסיוע שקט של כוחות מיוחדים כירורגיים, הצליח לשמר את הסטטוס הקוו, ולעצור במעט את ההתפשטות הטריטוריאלית הדרמטית של המדינה האסלאמית, אך לא יותר מכך. צעדים אלו הם פתרון טקטי ולא אסטרטגי, ובשל כך אינם יכולים לספק את הפתרון הרחב.

            אופציה נוספת שייתכן שנלקחת בחשבון הן הקצת פדרציה שתנוהל ע"י גוף מרכזי אחד, בדומה לאופן בו מנוהלת ארה"ב, בהם למדינות יש סמכות ריבונית עצמאית בנושאים מקומיים, ולממשל יש סמכות ריבונית בנושאים מקיפים וכלל ארציים. לאור הניכור העצום בין הפלגים השונים בתוך האופוזיציה, בין המיעוטים לבין האופוזיציה, ולאור התסכול הרב סביב שאלת זהותו של השליט ואופי המדינה ביום שאחרי, אופציה זו היא בסבירות נמוכה מאוד.

          רעיון החלוקה למחוזות כפתרון למלחמה הארוכה בסוריה הציף תגובות אוטומטיות על עיוורון מדיני נוסף בגישת המערב כלפי המזרח התיכון, וניסיון מביך לשחזר את הפרויקט הכושל לכאורה של סייקס פיקו. אולם, הסדר המדינתי החזיק בצורה מרשימה מאה שנים והוא הסתבר כאיתן יותר ממה שנדמה בראשונה. ההפרדה בין המדינות נמחקה עקב אלימות גרידא, אך לא מבחירה קולקטיבית של לאומים ששואפים לבית לאומי של כלל העולם הערבי. למעשה הפאן – ערביות מתה כבר לפני עשרות שנים, למרות שיש כאלו שמסרבים להכיר בכך.

            בדומה לתרחיש היוגוסלבי, את האיבה והעוינות ארוכת השנים לא יהיה ניתן להעלים בקלות בשוך הקרבות. יחד עם זאת, המציאות הנוכחית בבלקן היא שקטה. האם הדבר ישים גם למציאות המזרח התיכונית או רק חלום נאיבי ? כנראה שכמו הרבה דברים בחיים, האמת נמצאת אי שם באמצע. פתרון החלוקה הוא הפתרון הכי פחות גרוע במציאות בה יש גורמים שדוגלים בעקרונות חסרי פשרות. תיחום אזורי הקרבות לשטחים קטנים וממוקדים יותר עשויה לקדם את קצה קצהו של שינוי. נקודת האל-חזור נחצתה מזמן, וסוריה כפי שהכרנו אותה כבר לא תשוב. למעשה, גם אותם ארגוני ג'האד רדיקליים כמו המדינה האסלאמית וג'בהת א-נצרה הוכיחו יותר מפעם את שהם מסוגלים לשתף פעולה אד הוק עם קבוצות שונות, שכן נהנו מנימה קלה של פרגמטיות. אם תחלחל ההכרה בקרבם שתפסת מרובה – לא תפסת, ייתכן שיש מקום לאופטימיות. הגורם הפרוע במשוואה כצפוי הוא ארגון המדינה האסלאמית שמתנהג כמו גרורה סרטנית בלתי צפויה, ולא שועה למרותו של פטרון חיצוני מובהק. שיתוף פעולה רציני ונחוש כנגדו כצעד ראשון, שמלווה בחלוקה כצעד שני משלים – יכול להסתמן כפתרון אפשרי.

על הטעיה, תעמולה ושקרים נוספים

כלל ברזל ידוע בקרב קוסמים מדבר על חשיבותה של הטעיה. הפניית תשומת הלב למוקד אחד, מפחיתה את תשומת הלב למוקד אחר ומאפשרת לקוסם להסתיר ולהסוות את רזי מעשיו. שיטה זו תואמת רצונות ומאווים של אנשים שונים ומגוונים – החל מפוליטיקאים, אנשי צבא, עיתונאים ורבים אחרים. ברוח זו, בוחרים מדינאים רמי דרג, באופן שלא שונה במהותו ממפקדי ג'האד בכירים, להשתמש בחצאי אמיתות, הונאות, ושקרים גסים על מנת להציג את המציאות כפי שהם רואים אותה, במקרה הטוב, או כפי שהם היו רוצים להציגה, במקרה הרע. הסיבות לשימוש בתעמולה והטעיה ברורות – ניסיון ליצור דעת קהל אוהדת, רצון להימנע מביקורת, ושרטוט תמונה ורודה ופשטנית לרוב אודות מציאות מורכבת. כמות השימוש בחצאי אמיתות, הטעיות ושקרים של ממש, משתנה כמובן כאשר מדובר על ארגון טרור לבין משרדים ממשלתיים רשמיים, אולם אמצעי זה מספק מפלט נוח מהתחושות האנושיות הבסיסיות ביותר – השאיפה לשדר עוצמה, נחישות וצדקת דרך.

            דוגמא מצוינת ראשונה היא המערכה הבינלאומית למלחמה בארגון המדינה האסלאמית בראשות ארצות הברית. ביוני 2014 הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, הורה לצבאו לפרוס לעיראק כוחות שיסייעו בלחימה מול הארגון הרצחני. במהרה, הצטרפו מדינות רבות למהלך, ובספטמבר של אותה השנה, הורחב בנק המטרות גם לשטחי סוריה. מאז ועד היום – פורסמו הצלחות רבות : חיסול מפקד בכיר בתא ח'ראסאן, צנאפי אלנאצר, שחרורה מחדש  לכאורה של העיר רמאדי, החרבתו של בנק עיראקי שהכיל כספים רבים השייכים לארגון ועוד. אולם, בחינה מדוקדקת יותר מראה שבחודשי הפעילות של הקואליציה הבינלאומית, בהם בוצעו מעל ל-800 גיחות תקיפה, הטריטוריה שברשות ארגון המדינה האסלאמית צמחה וגדלה.

            ציר מקביל נוסף בו ניתן לדון הוא המערכה האווירית הרוסית בשדה הקרב של סוריה. על מנת להגן על האינטרסים הרוסיים בסוריה, בחר הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, בשלהי ספטמבר 2015, לפרוס כוח צבאי גדול למחוז לאד'קיה בצפון מערב המדינה. כוח זה כלל חיילים, מטוסי קרב ואמצעי לחימה מתקדמים. שיתוף הפעולה בין צבא אסד, הכוחות הרוסיים, חזבאללה ומיליציות שיעיות במימון איראני, בלם במעט את התקדמות קואליציית ג'יש אלפתח שהחל לצבוא על פאתי מחוז לאד'קיה, אולם המערכה העיקרית והגדולה – על העיר חלב, רחוקה מאוד מהכרעה למרות קמפיין אווירי וקרקעי נרחב.

            התנגשות האינטרס האמריקאי והאינטרס הרוסי הובילה למציאות של הגדרות גמישות. הקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית הגדירה כיעד מרכזי "לערער ולבסוף להרוס" (to degrade and ultimately destroy ) את המדינה האסלאמית באשר היא, אולם אט אט מסתבר שהמערכה הופכת ל"עיראק תחילה". יש שמסבירים זאת כמקדם זהירות מתקרית שתסלים את המצב המתוח בין ארה"ב לרוסיה באופן ישיר, ויש שמסבירים זאת על סמך הרצון האמריקאי לשכפל במידת מה את מודל התקיפות מאפגניסטן ותימן לזירה הסורית – עיראקית. מצדו הרוסי של המתרס – מטרת המערכה המוגדרת הייתה לבסס את השלטון הלגיטימי בסוריה ולאפשר את התנאים לפשרה פוליטית. על אף שלא קשה להבין כי השאיפה הרוסית הייתה להשאיר את אסד על כסאו ויהי מה, מבין השורות ניתן להבין כי הנשיא פוטין הפנים כי אסד הוא חלק מהבעיה, אולם  הוא ממשיך לדבוק כי החלפתו תעשה רק לאחר בחירות.

            בקצה השני של הסקאלה ניתן להבחין בכך שגם ארגוני הג'האד השונים שמחים להשתמש במניפולציות, תעמולה וחצאי אמיתות על מנת לקדם את מטרותיהם. כארגונים שמציגים את עצמם קודם כל כגופים דתיים, הטעיה זו מוסברת לרוב על דרך החיוב באמצעות מערך הדעוה. כך למשל ארגונים כמו ג'בהת א-נצרה, אחראר א-שאם, המדינה האסלאמית ועוד מציגים לראווה שוב ושוב כיצד מחולקים ציוד ותרופות לנזקקים, כיצד מתוחזקות ומשופצות התשתיות העירוניות שנהרסו, וכיצד דואגים לרווחת ילדים מקומיים. עזרה זו, על אף שיש בה מן המבורך, משמשת קודם כל על מנת להכשיר לבבות ולגייס פעילים חדשים לשורות הארגון, ומסיטה את הדיון ממעשי זוועה קשים, והוצאות להורג אכזריות שמבוצעות חדשות לבקרים.

            אם כך- מהי חשיבות דעת הקהל על הוצאה לפועל של מהלכים פוליטיים ו/או צבאיים גדולים ? בין אם מדובר על מדינות דמוקרטיות ושקופות כמו ארה"ב, או על מדינות וגופים שהן קצת פחות שקופים וכנים בלשון המעטה, כמו ארגוני הג'האד, חשיבות התדמית הציבורית היא מכרעת. ברמה המדינתית – רוח גבית תאפשר את המשך הפעילות מחוץ לגבולות המדינה, על אף ההשלכות הכלכליות, בדמות מיסוי גבוה יותר, או הפיזיות, בדמות חיילים ששבים הביתה בארונות, שעלולות להתלוות להחלטה. ברמת הארגון – הצגת "מוסריותו" של הארגון לצד חוסר פשרנותו של עקרונותיו הדתיים, מאפשר ליצור קרקע אידיאולוגית למתנדבים עתידיים. הונאות מתוחכמות, כדוגמת העמימות לגבי מספר ההרוגים הקרב חזבאללה, מקנות אפשרות להלך על חבל דק ולנהל מדיניות שלא חושפת את כל הקלפים, במיוחד לא כאלו שעלולים לפגוע במטרותיו של מקבל ההחלטות.

            שימוש פתלתל בעובדות ונתונים הוא כלי פוליטי מוכר, שנמצא בארגז הכלים של מנהיג זה או אחר מקדמת דנא. בין אם מדובר על נשיא מעצמה, או על מפקד מקומי בארגון ג'האד, הצגת מציאות בדרך א', במקום בדרך ב', מספרת לא מעט על מציג הנתונים, כשם שהיא מספרת על הנתונים עצמם. בחינה עצמאית, מקיפה ואחראית של מקורות מסייעת לברור את המוץ מן התבן, ולהבין את המציאות המורכבת, שנסתרת פעמים רבות מן הציבור. חשיפת סוד הקסם עלולה להיות מאכזבת לעיתים, אולם אור השמש של האמת תמיד יהיה נכון ובריא יותר מצל השקרים והכזבים.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.

שנת המבחן של המדינה האסלאמית

הברית החדשה - ישנה שמתגבשת בימים אלו בין סוריה, איראן, חזבאללה ורוסיה בנוגע לטיפול בארגון המדינה האסלאמית, הופכת הלכה למעשה את שנת תשע"ו לשנת המבחן של הארגון הרצחני. ארבע שנים של מלחמה קשה ואכזרית, מיליוני פליטים ועקורים ועשרות ארגונים מכל צבעי הקשת (סלפים – ג'האדיסטיים עד חילוניים – לאומיים ) קרעו את המדינה לגזרים ותבעו לעצמם פיסת אדמה קטנה. כגורם המתוקשר ביותר – ארגון המדינה האסלאמית הוא העומד במרכז הדיון הציבורי. לצד הצלחותיו הרבות במישור הטריטוריאלי והניהולי, כגון גיוס בלתי פוסק של מתנדבים ממדינות רבות בעולם והפיכתו לארגון הטרור העשיר בעולם, רשם הארגון לא מעט אכזבות, שהבולטות בהם היו איבוד המערכה בקובאני וכישלון בביסוס טביעת רגל משמעותית בחלקים מערביים יותר בסוריה ובלבנון. זו הייתה רק ההתחלה. כעת הגיח איום גדול בהרבה – הדוב הרוסי, שקפץ לסייע לבן בריתו.

            לאור המציאות בעיראק ושליטת ארגון המדינה האסלאמית על שטחים נרחבים במערב עיראק, צריך לתהות האם מהלך רוסי נרחב בסוריה באמת יעשה את ההבדל. הקואליציה הבינלאומית ללחימה בארגון עדיין מגששת את דרכה בנוגע לאסטרטגיה הכללית לפעולה. סימני תסכול בולטים כבר החלו להופיע השבוע כאשר נודע כי הגנרל ג'ון אלן, הקצין המופקד על תיאום וניהול הכוחות הצבאיים, יעזוב את תפקידו בחודש נובמבר הקרוב.  מחיקת הגבולות בין סוריה לעיראק יוצרת מצב של תגבור וניוד הדדי של כוחות לפי הצורך. כיום – מרוכזים מאמצים ניכרים של אלבע'דאדי ואנשיו לפרוץ את המבוי הסתום בחלב, ולהשיב את האחיזה האיתנה שהייתה לארגון בעבר סביב הבירה העיראקית בגדאד. חיל האוויר הסורי בשילוב יחידות קרקעיות כבר החלו לפעול נגד מטרות הארגון בצפון סוריה, והם משיגים התקדמות טובה. ייתכן בהחלט שהקואליציה של אסד ובעלי בריתו תצליח להניס אותם מהאזור, אך אין בכך כדי לפתור ולטפל בעשרות ארגונים נוספים שנמצאים בסמוך לעיר או מדרומה לעיר, כמו למשל באדליב – שם ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח ביססו מעוז מכובד.

            האסוציאציה החוזרת מכל בימים האחרונים היא החשש להישנות של תרחיש מלחמת אפגניסטן, שם הצבא הסובייטי נגרר למלחמה ארוכה ומורכבת משציפה. למרות קווי דמיון רבים כגון ההיחלצות למען אינטרסים אזוריים ושמירה על שלטון אוהד, חשוב לשים את הדברים בפרופורציות – נכון לעכשיו, סדרי הכוחות שנשלחו לסוריה הם קטנים לאין שיעור מאלו שנשלחו לאפגניסטן, ומרבית הציוד שסופק יופעל על ידי צוותים סוריים מקומיים. שנית, בשנות השמונים נוצרה התגייסות המונים לטובת המאבק בכובש הזר. המדינה האסלאמית, לא מעט בזכות מעשי זוועה סדיסטיים מתועדים, קוממה עליה גם קולות בכירים מאוד בתוך מחנה הג'האד העולמי, ביניהם אבו מחמד אלמקדסי, מורו הרוחני לשעבר של אבו מצעב אלזרקאווי, מפקד אלקאעדה בעיראק, שחוסל ביוני 2006 על ידי הצבא האמריקאי. אלמקדסי, שניצל את מעמדו וסמכותו, פרסם פסק הלכה אשר מכריז על הארגון כ"ארגון סוטה". במקהלת המבקרים חברים גם ארגוני ג'האד נוספים כמו ג'בהת אלנצרה, שלוחת אלקאעדה בסוריה ופלגים אחרים. כבר היום הארגון נלחם נגד צבאות זרים ולא נרשמת נהירה המונית לשורותיו, כזו שלא נראתה בעבר. קשה להניח שהצלחה רוסית תטה את הכף בנושא זה.

תחזיות שחורות רבת כבר החלו להינתן על גורל הארגון כעת שהכוחות הרוסיים חברו לאסד, אולם לאלבע'דאדי ופקודיו יש עוד כמה אסים בשרוול בטרם יניפו את הדגל הלבן. תמונות וסרטוני וידאו רבים מוכיחים כי כמויות עצומות של טילי כתף, נ"ט וטק"א נמצאים בארסנל. סוללות הנ"מ דורשות הכשרה ראויה והן מטרות קלות לתקיפה אווירית, אולם התקדמות קרקעית מזרחה של כוחות משוריינים צפויה להיתקל במטחי אש כבדים ושלל פיגועי התאבדות. אפשרות נוספת שמונחת על הפרק היא הפעלה של תומכי הארגון לפגיעה במטרות רוסיות בסוריה ובחו"ל. במסגרת העימות הקולני מול אלקאעדה על עמדת הבכורה במחנה הג'האד העולמי, נדרשו ארגונים רבים לבחור צד. על אף שהשלוחות הגדולות והחזקות של אלקאעדה נותרו על כנם, מספר ארגונים ברחבי העולם, החל מאינדונזיה והפיליפינים שבמזרח ועד מאלי שבמערב, הצהירו על נאמנותם לאלבע'דאדי. אם ידחק אל הקיר, לא מן הנמנע שהוא גם ידרוש מהם הוכחות למילותיהם. תרחיש אפשרי נוסף, אם כי קלוש מאוד, הוא ברית משותפת למדינה האסלאמית עם פלגים נוספים ברוסיה, אשר ילחמו בצוותא מול אנשיו של אסד. הקרבות הפנימיים בין הגופים השונים וההיסטוריה העכורה ביניהם תקשה מאוד על מהלך שכזה, אבל אין מדובר פה במשחק סכום אפס. הצהרתו של פוטין על מלחמה במדינה האסלאמית ודאי לא תועיל לעשרות הארגונים האחרים שפועלים בסוריה. ירי המרגמות לעבר השגרירות הרוסית אמנם הוצא לפועל על ידי ארגון ג'יש אלאסלאם, שלא נמצא בשכנות טובה עם המדינה האסלאמית, אך מבהיר מעבר לכל ספק שצעדיו של פוטין מעוררים חשש בקרב כל אותם גורמים שמעוניינים לראות את אסד מודח.

בישראל ובעולם יעקבו בדריכות אחר הנעשה בסוריה בתקופה הקרובה. לחימה מול צבא רוסי תהווה ללא ספק את האתגר הקשה ביותר בתולדות הארגון. למעשה, למרות המולה ופאניקה תקשורת – כאשר התמודדו אנשיו מול כוח צבאי חמוש היטב, מסודר והיררכי, כמו המיליציות הכורדיות – הם ניגפו שוב ושוב. ניצחון ברור לבריתו של אסד נגד הארגון הקיצוני  יחיש ודאי את התקוות בקרב דיפלומטים מערביים לפתרון המלחמה. זו תהיה תמימות לשער שיהיה בכך די כדי להשאיר את הנשיא אסד בשלטון. בצעד כוחני, אך אמיץ, פוטין הבהיר כי הוא לא יהיה מוכן לקבל אדם אחר בשלטון פרט לבשאר אלאסד, עשרות אלפי לוחמים בשטח דורשים ונלחמים כדי להחליף אותו. כשזה המצב – גם אם יוסר איום המדינה האסלאמית מהפרק, יש לנו עוד שנים רבות של מלחמה באופק.

כוחו ההרסני של קיבעון מחשבתי

עשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן טוב להרהורים וחשבון נפש. אחד מן הנושאים בהם מתחבטים רבים הוא קיבעון מחשבתי והשלכותיו על המציאות. בשנת ציון 42 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הציבור הישראלי הבין כהלכה את ההרסניות שטבועה בקיבעון שכזה. תוצאות קשות במיוחד של למעלה מ-2,000 הרוגים ו-5,500 פצועים הותירו צלקות רבות בנפשה של המדינה. אולם בעוד שבישראל הופקו הלקחים, בוצעו שידודי מערכות מקיפים וחודדו הנהלים שמקדשים את הביקורת, נדמה שהלקח הקשה והמדמם טרם נלמד בקרב מנהיגי מדינות המערב, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות במזרח התיכון. הציניקנים יאמרו – שספק רב אם הלקחים ילמדו מכיוון שלא מדובר בדם בניהם ודם משפחותיהם.

            החל משנת 2011, המזרח התיכון חווה טלטלה עזה שתוצאותיה ניכרות לכל כיום. תהליך שהחל עם שביב תקווה לדמוקרטיה מזרח תיכונית עקב מחאות והפגנות המוניות, התגלה לימים כסיוט שהתגלגל למלחמות אכזריות ואלימות במיוחד. קל מאוד להטיח ביקורת בדיעבד ולהצביע על כשלים של ארה"ב ובעלות בריתה בנוגע למצב בסוריה ובעיראק, אך ביקורת זו הייתה נסלחת ונשכחת לו עתיד המזרח התיכון היה צועד לפחות במסלול הנכון. כיום - אנשים שמוכנים לשים את כספם על תרחיש כזה, נמצאים בנחיתות בולטת. דוגמאות להתנהלות קלוקלת ניתן למצוא בהתבטאות שליח האו"ם לסוריה, סטפן דה מיסטרה, במהלך חודש פברואר בה טען כי אסד חיוני לפתרון המצב. בעקבות ביקורת חריפה במיוחד מהשטח ועמיתים דיפלומטים אחרים, חזר בו והצהיר כי על אסד לעזוב את סוריה.

            אספקט נוסף שבו ניתן להבחין בקיבעון, שמקורו בחוסר הבנה מעמיקה של המציאות במזרח התיכון, היא המלחמה בארגון המדינה האסלאמית. בשיתוף פעולה רחב היקף, נרתמו ארה"ב ומדינות רבות מרחבי העולם, כולל מהעולם הערבי, לתקוף מטרות של הארגון, ולספק חימוש ולוגיסטיקה לכוחות המתונים. מבט מעמיק יותר מבהיר כי בפועל רק מספר מצומצם מאוד של מדינות לוקחת חלק פעיל בתקיפות על אדמת סוריה ועיראק, וגם כאשר פעולות אלו יוצאות לדרך – מספרן קטן מדי, ודאי לנוכח הכוח הצבאי הגדול שעומד לרשותן. רק לצורך השוואה – הממוצע היומי של גלי התקיפות הללו עומד על כ-20 גיחות ביום, מספר גיחות שצה"ל לבדו הוציא לפועל תוך שעתיים שלוש במסגרת המבצעים השונים בעזה.

היריעה קצרה מכדי להכיל את כמויות השגיאות שבוצעו במסגרת מערכה זו – תקיפות מועטות מדי, לחץ לא מספק על מדינות שכנות, תכניות בחצי מיליארד דולר לאמן ולחמש כוח אופוזיציוני, שהולידו בסופו של דבר 4-5 לוחמים. חוסר הבהירות בנוגע לאסטרטגיה הכללית במזרח התיכון עודדה שחקנים חיצוניים להיכנס למשחק. תורכיה השתמשה בפיגוע קשה על אדמתה כדי לבסס, לטענתה, אזור חיץ על הגבול המשותף עם סוריה, למרות שבפועל עיקר המאמצים הצבאיים שלה מופנים דווקא לקבוצות הכורדיות, שמהוות את הכוח הצבאי המשמעותי ביותר נגד המדינה האסלאמית. איראן, שתזכה בקרוב להפשרת מיליארדים בעקבות הסכם הגרעין המביש שנחתם עם המעצמות, תגדיל, סביר להניח, את הסיוע, לחזבאללה, למיליציות השיעיות בסוריה, בתימן ובחזיתות אחרות. רק בחודש אוגוסט האחרון, נתפס בכווית משלוח נשק של 550 טון מאיראן לחזבאללה.  אם זו ההתנהלות תחת סנקציות ולחץ בינלאומי – אפשר רק לשער מה יהיו הפעולות הבאות כאשר יוסרו החסמים הלכה למעשה.

            קיבעון מחשבתי לא משתקף אך ורק בהחלטות של מנהיגי העולם החופשי, אלא גם בהתנהלות התקשורת. ארגון המדינה האסלאמית זוכה לתשומת לב רבה, מסיבות ברורות – מראשית 2013 עד אמצע 2015, הארגון התקדם משמעותית בשדה הקרב, הורחבו אזורי השליטה בהם אחז, ובשדה הלוגיסטי – תורתו הופצה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים, תומכים רבים הצטרפו לשורותיו. למרות פגיעות רבות, ימיו האחרונים עדיין רחוקים. יחד עם זאת – בתקופה זו, הארגון עבר שינויים וטלטלות רבות, אך המשיך להיקרא באופן תמוה "דאע"ש" (המדינה האסלאמית של עיראק וא-שאם, סוריה רבתי ). ב-29 ליוני 2014 (או הראשון לחודש רמצ'אן 1435, על פי לוח השנה ההג'רי ), הכריז מנהיג הארגון, אבו בכר אלבע'דאדי, על שינוי שם הארגון ל"מדינה האסלאמית" והקמת ח'ליפות אסלאמית, שהוא יעמוד בראשה. למרות שחלפה שנה וחצי מאותה נקודה, הסיקור התקשורתי נותר על כנו. אמת – שם הארגון הפך לשם מותג, אולם לאור מחיקתם המעשי של הגבולות בין סוריה לעיראק, ופרישת חסות על שלוחות בסיני ובלוב, לא ברור מדוע נמשכת ההיצמדות לשם הישן. יתרה מכך – האיום הראשוני והמרכזי כיום על ריבונותו המוגבלת של אסד בסוריה מגיע דווקא משלוחת אלקאעדה בסוריה – ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח, ששולטים בעיר אדליב וכן על אזורים הסמוכים למעוז העלווים בחוף הסורי. כתבות וסקירות רבות בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, שסיקרו את הגעת הכוחות הרוסיים לסוריה, קיבלו ללא דיון עמוק ורציני את טענותיו של פוטין על סיוע לאסד מאיום הארגון הרצחני.

            השלכותיו של קיבעון מחשבתי עלולות להיות הרסניות וקשות במיוחד. משבר הפליטים הנוכחי על אדמת אירופה, מיליוני פליטים ועקורים נוספים בתורכיה, לבנון, ירדן ותימן, לצד רף הרוגים עצום בסוריה ובעיראק הן כל כולן תוצאותיו הישירות של כשל מתמשך בן ארבע שנים. השאלה המתבקשת כעת היא האם זהו רק קצה הקרחון והשלכות איומות נוספות מחכות בשלוש או ארבע השנים הבאות, או שמא הלקח ילמד ולא ניתן יהיה לפטור צרות ומאבקים בצידו השני של העולם כלאחר יד.