הגדרה עצמית - מעבר לסמנטיקה

שאלת ההגדרה העצמית הייתה שאלה מרכזית במאה החולפת, בעיקר בהקשר של לאומים וקבוצות אתניות בעולם הקולוניאליסטי והפוסט-קולוניאליסטי. ההגדרה העצמית מזהה את הקבוצה אליך משתייך הפרט ביחס לקבוצות אחרות. על אף שסוגיה זו אינה מתקשרת באופן טבעי, ניתן לתהות ולדון בה גם בהקשר של ארגוני טרור ובפרט ארגוני ג'האד במזרח התיכון ומחוצה לו. ביטויי ההגדרה העצמית של גופים אלה – שינויים בשמו של הארגון, בחירה בסגנון וניסוח פרסומיו וסממנים חיצוניים כמו לבוש וסמלים ייחודיים, מעידים במידה רבה על איך הם רואים את עצמם, לא פחות מהמסר אותו הם מעוניינים להעביר. על מנת להבין את הווייתו ואת מהותו של ארגון כלשהו, יש להבין גם את הדרך בה הוא רואה את עצמו.

            סוגיה אחת שעולה על הפרק בשאלת ההגדרה העצמית היא השם הנבחר. המדינה האסלאמית החלה את דרכה מתשתית רעיונית ומבצעית שהונחה עוד במלחמת אפגניסטן. ארגון אלקאעדה, שצמח בשנים לאחר המלחמה הצמיח שורת מפקדים, שהפכו אותו לגורם דומיננטי בזרם הסלפי ג'האדי. אחד הבולטים שבהם היה הירדני אבו מצעב א-זרקאוי, שיסד ארגון קטן יחסית בשם "ג'מאעת א-תוחיד ואלג'האד" והפך אותו לשלוחת אלקאעדה הרשמית בעיראק. ברבות השנים ובעקבות המלחמה בעיראק, גוף זה עבר שינויים רבים, הרכב  הארגון השתנה, מטרותיו השתנו והותאמו, ויריבים חדשים נכנסו לזירה. כעת, לאחר התפתחויות רבות ועל אף מסורת ארוכה – התעצבה זהות חדשה כמעט לחלוטין, ששיאה בהצהרתו של אבו בכר אלבע'דאדי ביוני 2014 על הקמת ח'ליפות חדשה, שהוא העומד בראשה. באותה הזדמנות, שונה שם הארגון מ"המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם" ל-"המדינה האסלאמית"

            שינוי זה אינו פורמאלי בלבד. שינוי השם מצביע על כך שהמדינה האסלאמית רואה עצמה כמי ששולטת על מרחב טריטוריאלי בסוריה ועיראק (בתור התחלה ), תוך מחיקת הגבולות הבינלאומיים שנקבעו לפי הסכמי סייקס פיקו. יתר על כן – השינוי מצביע  בגלוי על הפן הדתי המובלט בשם : כעת כפי שמשתמע מהמושג חל'יפות, זו מדינה שפועלת על עקרונות האסלאם – במקרה זה הזרם הסלפי – ג'האדי, שאינו תחום בגבולות, ובו מצוות ההגירה הופכת לראשונה במעלה. שנית, במרוצת הזמן אסף לימינו תומכים רבים מרחבי העולם שהצהירו על נאמנותם לאלבע'דאדי. הגדיל לעשות זאת ארגון אנצאר בית אלמקדס המצרי, ששינו את שמו ל"מחוז סיני" של המדינה האסלאמית. ההיצמדות לשמו הקודם של הארגון, מפספסת את השינוי התודעתי שחל בקרבו בעקבות  אותם הישגים טריטוריאליים ומוראליים.

            כארגון שרואה את עצמו בראש ובראשונה כגוף דתי, מרבית השאלות בנוגע לסוגיית ההגדרה עצמית נוגעות לצד זה. בתוך כך, ניתן למצוא שלל דוגמאות המצביעות על הגדרתה העצמית של המדינה האסלאמית. דגל חותם הנביא, שמתנוסס בתמונות רבות, מצביע על חיבור עמוק להבנתם של מורשת הנביא מחמד. חיבורים פרשניים מקיפים נכתבו אודות דבריו של הנביא, חיבורים שמכילים פולמוסים מרתקים ומגוונים בנוגע לשאלות רבות, אך בחירה בסמל זה לצד בחירה בתואר רב המשקל ח'ליפה, מעניק לאלבע'דאדי סמכות, שעל פניו, איננה ניתנת לערעור. ביטוי נוסף שמספר על טפח אחר במרכיב ההגדרה העצמית הוא מתן שירותים קהילתיים. קבוצות רבות, ובפרט המדינה האסלאמית, יודעות להגדיר את עצמם במקביל גם על דרך השלילה, כלומר אנחנו לא הם. בין אם הדבר נתפש בציבור המקומי ככפיה או בין כעזרה מבורכת, פעילי הארגון רואים בכך כחלק ממצוות הדעוה – פעילות להכשרת לבבות ותומכים פוטנציאליים. עקרונות כמו דמוקרטיה, לאומיות וגבולות הפכו לסממן הפסול של החברות החילוניות הזרות, ועל כן אין להם מקום בזהות הארגון בהשקפתו.

שאלות של הגדרה עצמית הם אינן פלפול פילוסופי ותו לא. אפילו  אם מדובר על תקשורת לא – מילולית כמו סגנון לבוש, בחירה בשם שונה, או היצמדות לסמל מסוים, יש בכך כדי ללמוד רבות על המושא שמשתמש בהגדרות הללו. בחינת הדברים דרך נקודת השקפתו מאפשרת דיון ומחקר בריא יותר, מדויק יותר וחכם יותר. לא מדובר בהזדהות, אלא בהיצמדות לרעיונות כפי שהם מובאים מפי אומרם, ולא כפי שאנחנו משקפים אותם כהבנתנו על מושא הדיון.

החטא ועונשו - על מעורבות חזבאללה בסוריה

אדם שנאבק נגד חול טובעני, נתקף יצר טבעי להיאבק בכך – אך במעשיו הוא מגדיל למעשה את הסכנה שנשקפת לו. ארגון חזבאללה, וחסן נצראללה כעומד בראש הפירמידה, אולי החל את המערכה בסוריה כארגון מנוסה ואיכותי, אך הוא מסיים אותה בשן ועין. עם אלפי הרוגים ופצועים משורותיו, הרצון הסמוי אך הזועק לחזור למחוז חפצו, ניכר מכל נאום ואיגרת. המלל הרברבני והמתריס כלפי ישראל וארגוני האופוזיציה, על מגוון השקפותיהם, חושף את התסכול המתגבר כלפי הסיטואציה אליה נקלעו, מכורח בחירתם או לאו. השקט הרגעי בתוך לבנון, בהשוואה לראשית 2014, מטעה ומוליך את המתבונן הפשוט למסקנה כי אסד ובני בריתו הצליחו לעצור את זליגת המלחמה לשכנתם ממערב. הפיגוע הקשה האחרון בלב ביירות הוכיח שזה עדיין רחוק מלהיות נכון במאת האחוזים.

מעורבות חזבאללה בסוריה נשמרה תחת ענן של עמימות מסוימת בשנתיים הראשונות למלחמה. המערכה ששינתה את הסטאטוס הייתה המערכה על העיר קציר, סמוך לגבול בין המדינות, במהלך אפריל – מאי 2013. כמות האבדות הגדולה ועדויות גוברות מהשטח,  לא הותירו ברירות רבות למזכ"ל הארגון, חסן נצראללה, שאישר לראשונה על הימצאות אנשיו בסוריה. מאז ועד היום נרשמו אירועים רבים בהם הותקף חזבאללה על אדמתו – בין אם בפיגועי התאבדות במעוזיו בעמק הבקעא, ובין אם בירי רקטות.

האירוע המתוקשר ביותר היה הפיגוע בשגרירות האיראניתב-19 לנובמבר 2013. צמד מחבלים מתאבדים הרעידו את מתחם השגרירות, וגרמו למותם של 23 בני אדם, בהם נספח התרבות. חשוב להזכיר שאיראן נוהגת להציב "נספחי תרבות" בשגרירויות זרות שהם אנשי משמרות המהפכה לכל עניין ודבר, בדיוק כפי שמחסן רבאני, מפקד הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, היה נספח התרבות בשגרירות המקומית. על אף שהשגרירות אינה מטרה מיידית של חזבאללה, ברור לכל שהימצאותה בלב מעוז חזבאללה בבירה הלבנונית הוא מכה בבטן הרכה של חבר מרעיו של אסד.

מצב הזירה לא השתנה רבות בעת הנוכחית – למעשה, כמות ההרוגים מאמירה בקצב בלתי פוסק. סטטיסטיקה היא כידוע מתעתעת ומניפולטיבית, ועל כן קשה לדעת במדויק את מניין המתים של הארגון. ההערכות האחרונות מדברות על טווח של בין 1,000 ל-1,500 איש. לצד הנופלים, ישנם עוד רבים שפרוסים בערים הגדולות של סוריה, ואף רחוק מכך, אם כי במספרים מצומצמים יותר – כיועצים בלחימה בעיראק, שנשלחו לשם מטעם איראן. הפיגוע האחרון בביירות, בו נהרגו 45 בני אדם ונפצעו מעל מאתיים נוספים, מדגים כי למרות הישגים חשובים של אסד ובני בריתו האיראניים והלבנוניים בנתיבים המרכזיים בין סוריה ללבנון, הרצון לפגוע בחזבאללה בשטחו לא דעך כהוא זה.

למרות המכות האנושות שספג – לארגון ישנם עוד כמה אסים בשרוול. הנשק המרכזי בארסנל חזבאללה הוא מערך הטילים העצום שעומד לרשותו. ההערכה בישראל היא שכמות הטילים ברשות הארגון עומדת על כמאה וחמישים אלף טילים. ישנו דגש מיוחד לאכוף ולפגוע בכל שינוע ממגיע ממזרח מתנת בעלי הברית הסוריים והאיראניים, אך ייתכן שחלק מהמשלוחים לא נתפסו בזמן. זאת ועוד – עד כה כמות השימוש בירי רקטי שנרשמו בשדה הקרב מצד חזבאללה נגד ארגוני האופוזיציה השונים, הוא מזערי ונוגע רק למרגמות בסיסיות. דיווח ייחודי שפורסם בעיתון דיילי סטאר הלבנוני, ולפיו בכוונת חזבאללה לסגת לקווים הגנתיים יותר, התפשט ברשתות התקשורת השונות כמו אש בשדה קוצים, וייתכן שמביע משאלת לב של גורמים כאלו בארגון, אך לאור מצב הכוחות על אדמת סוריה, ואי הרצון הבולט להשתמש בציוד שמאוחסן ליום פקודה נגד ישראל, קשה לומר כמה מהלך כזה יקרום עור וגידים בתקופה הנראית לעין.

הפריסה לאזורי הקרב בסוריה מציפה באופן תדיר את ההתחבטויות בשאלת זהות הארגון, הן בתוך שורותיו והן בקרב תומכיו החיצוניים. כארגון שיעי, הוא משמש כשלוחה של הרפובליקה האיראנית, מניפת דגל האסלאם השיעי, וגוף מגן לכאורה של המקומות הקדושים לשיעיים בסוריה, במיוחד מתחם הקבר בדמשק של סיידה זינב, נכדתו של הנביא מחמד. במקביל – הארגון הוא לבנוני ומיטב אנשיו הם ילידי לבנון. כשם שנצראללה מקפיד לציין בנאומיו – הוא וארגונו עדיין מחויבים למטרה העיקרית שלהם : "התנגדות" והגנה על לבנון מפני ישראל.

לאור כך, נשאלת השאלה – האם חזבאללה אוטונומי מספיק כדי להחליט כי רף ההרוגים הגבוה מסכן את קיום הארגון כולו ? התשובה לכך מורכבת ומשתנה, אולם נדמה שעל אף דקלום חוזר על הצורך בעמידה נחושה מול "הכיבוש הישראלי" של חוות שבעא, בסופו של יום – הכף נוטה לטובת ציות למרותם של האייתוללות מטהראן. הררי הכסף שמועברים בתגובה, מקלים במעט על הפצעים ומאפשרים גיוס ציוד ולוחמים חדשים, אולם רק מעמיקים את הבור שנקלע אליו חזבאללה. על פני השטח ודאי שלא תשמע ביקורת כלפי פטרוניו באיראן, אך בארגון ודאי לא שמחים על פגיעה כה רחבה ומשמעותית במערך הפיקוד והלוחמה.

בין אם נחלצו לעזרת חבר, או בין נפרסו לסוריה מכורח הוראה מגבוה, ארגון חזבאללה מצא את עצמו בתסבוכת מורכבת. חוליה שנתפשה עד כה כיציבה ואיתנה בסהר השיעי, הולכת ונסדקת בעקבות מספר הרוגים גבוה, ביקורת מבית ומחוץ, ומצוקה כלכלית. כשם שאלקאעדה והמדינה האסלאמית מאתגרים אלו את אלו בפגיעה במטרות צד שלישי, לא מן הנמנע שחזבאללה ינסה לשקם את מעמדו הדועך באמצעות פגיעה בכוחות צה"ל הסמוכים לגבול. הניסיונות האיראניים להקים מאחז חדש בגזרת רמת הגולן, הובילו את ישראל לפעולת תגובה, שגררה ירי על ג'יפ סיור בגזרת הר דב בחודש ינואר השנה. המשך ההתבוססות בבוץ הסורי עלולה לדחוק את חזבאללה למעשים חריפים אף יותר. התרברבותו של נצראללה על כך שישראל לא פועלת נגדם כי "היא מורתעת", מחזקת את ההשערה שראשי חזבאללה מודעים למצוקה העכשווית אליה נקלעו, ולכך שזירה נוספת תהווה מכה אנושה להמשך קיומו של הגוף ששולט היום בלבנון, הלכה למעשה.

המשחק המסוכן של ארדואן

זרם המתנדבים הגובר אל המלחמה בסוריה, שצומח בקצב הפוך למאמצי מדינות העולם לעצור אותו, מעלה תהיות רבות על רצונו הכן של הממשל התורכי בנוגע לסוגיית אטימת הגבול הדרומי. הרווחים הכלכליים הסמויים מסחר הנפט בשוק השחור, זהות האינטרסים עם האופוזיציה הסורית, התנגשות ארוכת שנים עם האוכלוסייה הכורדית, ושאיפות מגלומניות לשחזור ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית, יצרו מצב אבסורדי שבו סיכון חד משמעי של חיילים וחיי אדם הוא תוצאת לוואי נסבלת. בניסיון להגיע לתוצאות שיטיבו עם האינטרסים הלאומיים, בוצעו צעדים שעוררו ביקורת רבה מבית ומחוץ. משחק השח רב המשתתפים שמתחולל במזרח התיכון, מכוון לפגיעה במלך אחד מחד, אך חושף את המלך השני מאידך.

            עד ראשית המאה ה-21 לא היה צורך חיוני במעברי גבול מרובים בין סוריה לעיראק. במחצית הראשונה של המאה ה-20, שטחי המדינות היו מחולקים בין המנדט הבריטי לצרפתי. גם כאשר זכו המדינות לעצמאותן  (עיראק ב-1932, סוריה הלכה למעשה ב-1946) שרר שקט באזור. המתח שצף החל משנות השישים סביב השאלה על זהות המייצגת האמיתית של עקרונות מפלגת הבעת', לא ערער את היחסים באופן תהומי, והם התאפיינו כתקינים וקורקטיים לרוב לאור סוגיות משותפות – האוטונומיה הכורדית, ניצול מקורות המים של נהר הפרת והיחס לישראל.  כל זאת השתנה בחדות בשנת 2003.

בחודש מרץ של אותה שנה, פלשו צבאות ארה"ב ובריטניה לעיראק במסגרת המאבק בציר הרשע, שהגדיר הנשיא האמריקאי דאז, ג'ורג' בוש. בעת שהותם במדינה, נתקלו הכוחות בקבוצות ג'האד שונות, שאחת הבולטות בהן הייתה שלוחת אלקאעדה, בפיקודו של אבו מצעב אלזרקאוי. הנשיא אסד, שלא שמח להתעדכן על קרבה צבאית עוינת לגבולו, החל לסייע בצורה סמויה לפעילות הטרור והגרילה שהופעלה נגד הצבאות הזרים. העובדה שהגבול המשותף ממוקם טופוגרפית בשטח מדברי ופתוח אפשר לממשל הסורי להעלים עין מתנועה ערה של לוחמים וציוד בין שתי הזירות. מדהים ככל שישמע – בין המדינות נמצאים רק ארבעה מעברי גבול רשמיים : מעבר אלוליד, סמוך למשולש הגבולות בין סוריה – ירדן – עיראק, ומעבר אלקאא'ם, סמוך לעיירה אלבוכמאל, מדרום לדיר א-זור, בנוסף לשני מעברים קטנים ממזרח למחוז חסקה באוטונומיה הכורדית.

חיסרון זה הפך ליתרון. בחסות עשן הקרבות, וההסתבכות של בעלות הברית "בבוץ העיראקי", נעו יותר ויותר לוחמים מתוך ואל המלחמה כאשר הפלטפורמה לשיקום הכוחות וליקוק הפצעים, הייתה בכפרים ששכנו על אדמת סוריה. השימוש במעוזים אלו, היה כל כך חריף ומוגזם עד כי בשלב מסוים, החליטו האמריקאים להרחיב את התקיפות נגד מפקדי אלקאעדה גם לכפרים מהם יצאו במדינה השכנה.

הסיטואציה כיום בגבול הסורי – תורכי מעט שונה, אך ניתן למצוא בינה למקרה הסורי -עיראקי נקודות השקה רבות. בין המדינות נמצאים תשעה מעברי גבול, כשהבולטים בהם הם המעברים הסמוכים למובלעות הכורדיות של עין אלערב (קובאני, בשמה הכורדי ) ותל אביצ', מצפון לרקה. בדמיון  לאירועים דאז, הממשל התורכי, מתוך תיעוב עמוק לאסד, העלים עין במקרה הטוב מתנועת הלוחמים לתוך שטח סוריה, ובמקרה הרע – אף סייע להם באופן פעיל באמצעות כסף וציוד. לצד המעון שניתן להנהגת הקואליציה הסורית הלאומית (ה-SNC ), גוף חילוני שמקובל אצל מדינות המערב כמייצג האופוזיציה, או לפחות אחד ממייצגיה העתידיים,  מפקדי ארגוני ג'האד כאחראר א-שאם וג'יש אלאסלאם לא צריכים להסתכל מעבר לכתף ומתקבלים בזרועות פתוחות בפגישות, שנערכים במלונות פאר.

הדחת אסד, כמטרה תורכית אסטרטגית, הפכה למטרה שמצדיקה את כל האמצעים, כזו שמתעלמת מכל תמרורי האזהרה שבדרך. התשתית המאיימת איננה בגדר חשש פוטנציאלי בלבד, אלא אפשרה כבר כיום שני פיגועים רצחניים באנקרה וסורוץ' בהם נהרגו קרוב למאתיים בני אדם. ההסלמה הקשה בעימותים בין המיליציות הכורדיות לבין כוחות הביטחון המקומיים במזרח המדינה מעניקה הפוגה רגעית מהדיון על הצורך בסגירה טובה יותר של אזור הגבול, אך הישנות אירועים שכאלו, לצד לחץ בינלאומי גובר, יאלץ בסופו של דבר את בכירי הממשל המקומי להכיר באמת המטרידה.

אלו שלא למדו מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב. המשחק המסוכן של ארדואן ושותפיו הפוליטיים עלול להתברר כחרב פיפיות, שתסכן רבים מבוחריו. ארצות הברית, שתמכה בממון ונשק רב במג'האדין שהתאגדו על מנת להדוף את הפלישה הרוסית באפגניסטן, לא זכתה לחסד נעורים כאשר פלשה בעצמה לאפגניסטן בסוף שנת 2011. אמת – כוחות הביטחון התורכיים איכותיים ויעילים לאין שיעור מאלו של עמיתיהם בסוריה ובעיראק. שנית, ההרכב העדתי של אוכלוסיית תורכיה מקטין את הסיכוי למלחמת אזרחים כוללת, כשם שקרה בסוריה. יחד עם זאת, חלקים לא מבוטלים באוכלוסייה המקומית תומכים ברעיונות הקיצוניים שמופצים חדשות לבקרים מפי ארגוני האופוזיציה אצל שכנתם מדרום. כבר כיום, תשתית תאי הטרור של המדינה האסלאמית וארגונים קיצוניים נוספים במדינה הובילה לתוצאות מחרידות. ההיתר שהעניקו הרשויות לקואליציה הבינלאומית להשתתף בבסיסי חיל האוויר כדוגמת אינצ'רליק ונוספים על מנת לסייע בתקיפת מעוזי המדינה האסלאמית, לצד התבטאויות על מלחמה אמיתית בטרור הם צעדים מבורכים, אך לא מספיקים. באם מדינות העולם ירצו להגיע לפתרון אמיתי של המלחמה  הנוראית מדרום ביום מן הימים, עליהם להפעיל לחץ גדול יותר על מקבלי ההחלטות בתורכיה. אולי בכך יעזרו בעקיפין להציל חפים מפשע, לאחר ארבע שנים של אוזלת יד זועקת.

האויב של אויבי הוא ידידי - האמנם ?

משפט עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.

העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית. מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד, בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.

עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או הסכמי הגרעין האחרונים.

זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה, והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד, הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.

התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית. כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל  ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא האויב של אויבי הוא אויבי.

אלט'ואהרי ואלבע'דאדי - הקרב על מרכז במת הג'האד

בשורה של שרשרת קלטות שמע, הטיל מנהיג ארגון אלקאעדה, אימן אלט'ואהרי, פצצה מהדהדת. קלטות "האביב האסלאמי", כפי שבחרו בזרוע התקשורת של הארגון א-צחאב, כפרפראזה על המינוח "האביב הערבי" שניתן לגל המחאות שהחל ב-2011, מציגות מנהיג חריף וביקורתי הרבה יותר מבעבר. אם בקלטות ואגרות קודמות, התמקד אלט'ואהרי בקריאות לפיוס והפצרות חוזרות ונשנות לאחד את שורות מחנה הג'האד, כעת ניכר שחלה עליית מדרגה בטון גינוי המדינה האסלאמית ובראשה אבו בכר אלבע'דאדי. קלטות אלו, שככל הנראה הוקלטו זמן מוקדם מראש, על סמך איכות השמע בהם ואורכם הכללי, מעידים על תכנון ארוך טווח באלקאעדה, כדי להשתמש במועדים בעלי חשיבות עולמית על מנת להגביר את תהודת דבריהם.

הקלטת הראשונה בסדרה שוחררה יומיים בלבד לפני יום הציון השנתי לפיגועי ה-11/9. לאחר סדרה קבועה של אמרות ברכה אסלאמיות ידועות על הנביא וחסידיו, הביע אלט'ואהרי שאט נפש מפעולות הארגון עד כה, ותקף בנחרצות את הח'ליפות כשכינה אותה – לא לגיטימית. לדבריו – אלבע'דאדי איננו ח'ליף והוא אינו ראוי להנהיג את אומת המוסלמים, והח'ליפות שהוקמה איננה נוצרה על בסיס משנתו ודרכו של הנביא מחמד. אלט'ואהרי הבהיר שהוא לא מעוניין להסלים את הפתנה (מלחמת אחים אסלאמית ), שנוצרה בקרב מחנה הג'האד, אך לא נותרה לו ברירה, על אף תקוותיו לעתיד שונה. אחת החשיפות המעניינות שנחשפו בקלטת הן ניסיונות ארגון המדינה האסלאמית להטות את אלשבאב, שלוחת אלקאעדה הרשמית בסומאליה, לצידם.

הקלטת השנייה בסדרה, שוחררה כיומיים לאחר ה-11/9, ורוח הקלטת הראשונה חזר בדבריו החדשים של אלט'ואהרי. מנהיג אלקאעדה שב על קריאתו לאחד את שורות הג'האד במלחמה נגד הצלבנים והכופרים בסוריה ובעיראק. בנוסף –הפצרתו לא נותרה תחומה לשטחי סוריה ועיראק בכלל, והוא אף הגדיל וביקש מכלל המוסלמים לתקוף את הקואליציה הצלבנית, שהתייצבה מול מחנה הג'האד, בכל מקום אשר הם נמצאים, כולל על אדמתם באירופה ובמערב בכל דרך שימצאו לנכון. כצפוי – גם בקלטת השנייה אלט'ואהרי לא חסך בביקורת כלפי המדינה האסלאמית וטען כי  "הח'ליפות הוקמה במחשכים ללא כל התייעצות הלכתית מפוסקים בכירים". הוא אינו פסל על הסף לחימה משותפת עתידית לצד הארגון, אך הבהיר כי כוחם צריך וחייב לשמש אך ורק למלחמה נגד אויביהם המשותפים. חלקה השלישי של הסדרה הביע רעיונות דומים והכילה התנגחויות דתיות, המוכיחות לטענת אלט'ואהרי ומצדדיו כי הקריטריונים להקמת ח'ליפות אסלאמיות לא מולאו עד סופם.

אף שטרם הגיבו על סדרות הקלטות באופן רשמי בארגון, עליית המדרגה מצידו של אלט'ואהרי, יכולה להוליך למספר תגובות אפשריות מצד ראשי המדינה האסלאמית, הן ברמה ההצהרתית והן ברמה המעשית. ברמת המלל – קלטות שמע וסרטוני וידאו ודאי יופצו על מנת להוציא את דיבתה של תנועת האם בג'האד העולמי. גם כיום – בזכות מגזין DABIQ, המפורסם בשפה האנגלית, ובזכות יכולות שיווק אינטרנטיות מרשימות, כולל פרסום אגרות חשובות של הארגון, כאגרת ההכרזה על הח'ליפות, למספר שפות זרות, מצליח הארגון להפיץ את משנתו הרחק מעבר לאזורי השליטה העיקריים שלו. ברמת השטח - ניתן לשער שצעדים אלו יבואו לידי ביטוי בירי רקטות אל מעוזי ג'בהת אלנצרה באזור אידליב ואזורים נוספים, או אף שליחת מחבלים מתאבדים ורכבי תופת אל מחנותיהם בזירה הסורית. בזירה הרחבה יותר – ארגונים שהביעו תמיכתם הפומבית במדינה האסלאמית ובח'ליפות לכאורה, ייתכן שידרשו בחזיתות בהן ישנה פעילות אינטנסיבית יותר, כמו הזירה בתימן, שם נמצאת שלוחת אלקאעדה הבולטת ביותר. קבוצות רבות הביעו תמיכה במדינה האסלאמית גם בשטחי אפגניסטן ופקיסטן, אולם נוכחותם שם דלה בהרבה מאחיזת אלקאעדה בקרקע.

            משאלו פני הדברים, עולה השאלה כיצד המאבק הארוך בין שתי הדמויות הבכירות כיום במחנה הג'האד העולמי ישפיע על הזירות השונות. כניסת הכוחות הרוסיים לסוריה, לצד הצעתו של ראש ממשלת עיראק על כך שיקבל בברכה תקיפות דומות גם על אדמתו, אמורה להוות פתח אפשרי לדיאלוג בין הצדדים. אולם לאור נהרות הדם שזרמו בין שלוחת אלקאעדה בסוריה, ג'בהת אלנצרה ותומכיהם, לבין לוחמי המדינה האסלאמית, מקשים מאוד על אפשרות זו. אין בכך לפסול אותה, אך יש בכך די כדי להניח למשאלות נפש של גורמים מסוימים שמעוניינים באיחוד שורות ג'האדיסטי מול אסד ובני בריתו.

            דוגמא בולטת לאיבה העזה בין הצדדים – ניתן לראות בתהליך שהוקצן במיוחד בשלהי שנת 2013 וראשית שנת 2014. קרבות קשים התרחשו בצפון סוריה, בין המדינה האסלאמית (שנודעה אז כדאע"ש – עוד בטרם ההכרזה על הח'ליפות ), לבין ג'בהת אלנצרה ובעלות בריתה מקרב "החזית האסלאמית". התנגשות זו הובילה לאלפי הרוגים, בלחימה שהמנצח הגדול בה היה קודם כל הנשיא אסד. ניסיונות פיוס וגישור נמרצים של מנהיג אלקאעדה, אלט'ואהרי, נדחו על הסף  - ובתחילת חודש פברואר, הוא אף הודיע רשמית על ניתוק כל אחריות וקשר לארגון הסורר. זמן לא רב חלף מהודעה זו ומנהיג בכיר בארגון אחראר א-שאם, ואחד ממקורביו ונציגיו של אלט'ואהרי לנשיחות הגישור, אבו ח'אלד אלסורי, נרצח בפיגוע התאבדות באחת משכונות העיר חלב. על אף שלא נלקחה אחריות – מרבית האשמה הוטלה על אנשיו של אלבע'דאדי.

           הקרב התודעתי המרתק בין שני האישים על מרכז הבמה של מחנה הג'האד רחוק מלהסתיים. האיבה המרה בין שני הארגונים, הדם הרב שנשפך בקרבות ישירים, ועשרות קבוצות שהכריזו בגלוי על נקיטת צד בעימות לא מותיר הרבה סיכוי לגישור בעתיד הנראה לעין. בעוד העימות הוא פומבי וגלוי לכל, הסיכון הראשון והמידי ביותר הוא דווקא למאות ואלפי חפים מפשע במזרח התיכון ובמערב, שעלולים להיקלע בין הניצים. קריאתו של אלט'ואהרי לפעולות של מפגעים בודדים כבר הובילו לפציעה של חייל בברלין, ובתרחיש בלהות חמור יותר – פיגוע ראווה שנועד להאדיר את שם אחד הארגונים ישים אנשים נוספים במעגל הנפגעים. במאבק העולמי נגד ארגוני הטרור הנ"ל – חשוב להדגיש ולהבהיר שאין כאן צד מתון במשוואה, ועל כן – המערכה האמריקאית והבינלאומית לצוד את ראשי אלקאעדה לא צריכה להיות פחותה כהוא זה מהיקף הפעולות הנוכחיות ללחימה נגד המדינה האסלאמית.

שנת המבחן של המדינה האסלאמית

הברית החדשה - ישנה שמתגבשת בימים אלו בין סוריה, איראן, חזבאללה ורוסיה בנוגע לטיפול בארגון המדינה האסלאמית, הופכת הלכה למעשה את שנת תשע"ו לשנת המבחן של הארגון הרצחני. ארבע שנים של מלחמה קשה ואכזרית, מיליוני פליטים ועקורים ועשרות ארגונים מכל צבעי הקשת (סלפים – ג'האדיסטיים עד חילוניים – לאומיים ) קרעו את המדינה לגזרים ותבעו לעצמם פיסת אדמה קטנה. כגורם המתוקשר ביותר – ארגון המדינה האסלאמית הוא העומד במרכז הדיון הציבורי. לצד הצלחותיו הרבות במישור הטריטוריאלי והניהולי, כגון גיוס בלתי פוסק של מתנדבים ממדינות רבות בעולם והפיכתו לארגון הטרור העשיר בעולם, רשם הארגון לא מעט אכזבות, שהבולטות בהם היו איבוד המערכה בקובאני וכישלון בביסוס טביעת רגל משמעותית בחלקים מערביים יותר בסוריה ובלבנון. זו הייתה רק ההתחלה. כעת הגיח איום גדול בהרבה – הדוב הרוסי, שקפץ לסייע לבן בריתו.

            לאור המציאות בעיראק ושליטת ארגון המדינה האסלאמית על שטחים נרחבים במערב עיראק, צריך לתהות האם מהלך רוסי נרחב בסוריה באמת יעשה את ההבדל. הקואליציה הבינלאומית ללחימה בארגון עדיין מגששת את דרכה בנוגע לאסטרטגיה הכללית לפעולה. סימני תסכול בולטים כבר החלו להופיע השבוע כאשר נודע כי הגנרל ג'ון אלן, הקצין המופקד על תיאום וניהול הכוחות הצבאיים, יעזוב את תפקידו בחודש נובמבר הקרוב.  מחיקת הגבולות בין סוריה לעיראק יוצרת מצב של תגבור וניוד הדדי של כוחות לפי הצורך. כיום – מרוכזים מאמצים ניכרים של אלבע'דאדי ואנשיו לפרוץ את המבוי הסתום בחלב, ולהשיב את האחיזה האיתנה שהייתה לארגון בעבר סביב הבירה העיראקית בגדאד. חיל האוויר הסורי בשילוב יחידות קרקעיות כבר החלו לפעול נגד מטרות הארגון בצפון סוריה, והם משיגים התקדמות טובה. ייתכן בהחלט שהקואליציה של אסד ובעלי בריתו תצליח להניס אותם מהאזור, אך אין בכך כדי לפתור ולטפל בעשרות ארגונים נוספים שנמצאים בסמוך לעיר או מדרומה לעיר, כמו למשל באדליב – שם ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח ביססו מעוז מכובד.

            האסוציאציה החוזרת מכל בימים האחרונים היא החשש להישנות של תרחיש מלחמת אפגניסטן, שם הצבא הסובייטי נגרר למלחמה ארוכה ומורכבת משציפה. למרות קווי דמיון רבים כגון ההיחלצות למען אינטרסים אזוריים ושמירה על שלטון אוהד, חשוב לשים את הדברים בפרופורציות – נכון לעכשיו, סדרי הכוחות שנשלחו לסוריה הם קטנים לאין שיעור מאלו שנשלחו לאפגניסטן, ומרבית הציוד שסופק יופעל על ידי צוותים סוריים מקומיים. שנית, בשנות השמונים נוצרה התגייסות המונים לטובת המאבק בכובש הזר. המדינה האסלאמית, לא מעט בזכות מעשי זוועה סדיסטיים מתועדים, קוממה עליה גם קולות בכירים מאוד בתוך מחנה הג'האד העולמי, ביניהם אבו מחמד אלמקדסי, מורו הרוחני לשעבר של אבו מצעב אלזרקאווי, מפקד אלקאעדה בעיראק, שחוסל ביוני 2006 על ידי הצבא האמריקאי. אלמקדסי, שניצל את מעמדו וסמכותו, פרסם פסק הלכה אשר מכריז על הארגון כ"ארגון סוטה". במקהלת המבקרים חברים גם ארגוני ג'האד נוספים כמו ג'בהת אלנצרה, שלוחת אלקאעדה בסוריה ופלגים אחרים. כבר היום הארגון נלחם נגד צבאות זרים ולא נרשמת נהירה המונית לשורותיו, כזו שלא נראתה בעבר. קשה להניח שהצלחה רוסית תטה את הכף בנושא זה.

תחזיות שחורות רבת כבר החלו להינתן על גורל הארגון כעת שהכוחות הרוסיים חברו לאסד, אולם לאלבע'דאדי ופקודיו יש עוד כמה אסים בשרוול בטרם יניפו את הדגל הלבן. תמונות וסרטוני וידאו רבים מוכיחים כי כמויות עצומות של טילי כתף, נ"ט וטק"א נמצאים בארסנל. סוללות הנ"מ דורשות הכשרה ראויה והן מטרות קלות לתקיפה אווירית, אולם התקדמות קרקעית מזרחה של כוחות משוריינים צפויה להיתקל במטחי אש כבדים ושלל פיגועי התאבדות. אפשרות נוספת שמונחת על הפרק היא הפעלה של תומכי הארגון לפגיעה במטרות רוסיות בסוריה ובחו"ל. במסגרת העימות הקולני מול אלקאעדה על עמדת הבכורה במחנה הג'האד העולמי, נדרשו ארגונים רבים לבחור צד. על אף שהשלוחות הגדולות והחזקות של אלקאעדה נותרו על כנם, מספר ארגונים ברחבי העולם, החל מאינדונזיה והפיליפינים שבמזרח ועד מאלי שבמערב, הצהירו על נאמנותם לאלבע'דאדי. אם ידחק אל הקיר, לא מן הנמנע שהוא גם ידרוש מהם הוכחות למילותיהם. תרחיש אפשרי נוסף, אם כי קלוש מאוד, הוא ברית משותפת למדינה האסלאמית עם פלגים נוספים ברוסיה, אשר ילחמו בצוותא מול אנשיו של אסד. הקרבות הפנימיים בין הגופים השונים וההיסטוריה העכורה ביניהם תקשה מאוד על מהלך שכזה, אבל אין מדובר פה במשחק סכום אפס. הצהרתו של פוטין על מלחמה במדינה האסלאמית ודאי לא תועיל לעשרות הארגונים האחרים שפועלים בסוריה. ירי המרגמות לעבר השגרירות הרוסית אמנם הוצא לפועל על ידי ארגון ג'יש אלאסלאם, שלא נמצא בשכנות טובה עם המדינה האסלאמית, אך מבהיר מעבר לכל ספק שצעדיו של פוטין מעוררים חשש בקרב כל אותם גורמים שמעוניינים לראות את אסד מודח.

בישראל ובעולם יעקבו בדריכות אחר הנעשה בסוריה בתקופה הקרובה. לחימה מול צבא רוסי תהווה ללא ספק את האתגר הקשה ביותר בתולדות הארגון. למעשה, למרות המולה ופאניקה תקשורת – כאשר התמודדו אנשיו מול כוח צבאי חמוש היטב, מסודר והיררכי, כמו המיליציות הכורדיות – הם ניגפו שוב ושוב. ניצחון ברור לבריתו של אסד נגד הארגון הקיצוני  יחיש ודאי את התקוות בקרב דיפלומטים מערביים לפתרון המלחמה. זו תהיה תמימות לשער שיהיה בכך די כדי להשאיר את הנשיא אסד בשלטון. בצעד כוחני, אך אמיץ, פוטין הבהיר כי הוא לא יהיה מוכן לקבל אדם אחר בשלטון פרט לבשאר אלאסד, עשרות אלפי לוחמים בשטח דורשים ונלחמים כדי להחליף אותו. כשזה המצב – גם אם יוסר איום המדינה האסלאמית מהפרק, יש לנו עוד שנים רבות של מלחמה באופק.

כוחו ההרסני של קיבעון מחשבתי

עשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן טוב להרהורים וחשבון נפש. אחד מן הנושאים בהם מתחבטים רבים הוא קיבעון מחשבתי והשלכותיו על המציאות. בשנת ציון 42 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הציבור הישראלי הבין כהלכה את ההרסניות שטבועה בקיבעון שכזה. תוצאות קשות במיוחד של למעלה מ-2,000 הרוגים ו-5,500 פצועים הותירו צלקות רבות בנפשה של המדינה. אולם בעוד שבישראל הופקו הלקחים, בוצעו שידודי מערכות מקיפים וחודדו הנהלים שמקדשים את הביקורת, נדמה שהלקח הקשה והמדמם טרם נלמד בקרב מנהיגי מדינות המערב, לפחות בכל מה שנוגע להתנהלות במזרח התיכון. הציניקנים יאמרו – שספק רב אם הלקחים ילמדו מכיוון שלא מדובר בדם בניהם ודם משפחותיהם.

            החל משנת 2011, המזרח התיכון חווה טלטלה עזה שתוצאותיה ניכרות לכל כיום. תהליך שהחל עם שביב תקווה לדמוקרטיה מזרח תיכונית עקב מחאות והפגנות המוניות, התגלה לימים כסיוט שהתגלגל למלחמות אכזריות ואלימות במיוחד. קל מאוד להטיח ביקורת בדיעבד ולהצביע על כשלים של ארה"ב ובעלות בריתה בנוגע למצב בסוריה ובעיראק, אך ביקורת זו הייתה נסלחת ונשכחת לו עתיד המזרח התיכון היה צועד לפחות במסלול הנכון. כיום - אנשים שמוכנים לשים את כספם על תרחיש כזה, נמצאים בנחיתות בולטת. דוגמאות להתנהלות קלוקלת ניתן למצוא בהתבטאות שליח האו"ם לסוריה, סטפן דה מיסטרה, במהלך חודש פברואר בה טען כי אסד חיוני לפתרון המצב. בעקבות ביקורת חריפה במיוחד מהשטח ועמיתים דיפלומטים אחרים, חזר בו והצהיר כי על אסד לעזוב את סוריה.

            אספקט נוסף שבו ניתן להבחין בקיבעון, שמקורו בחוסר הבנה מעמיקה של המציאות במזרח התיכון, היא המלחמה בארגון המדינה האסלאמית. בשיתוף פעולה רחב היקף, נרתמו ארה"ב ומדינות רבות מרחבי העולם, כולל מהעולם הערבי, לתקוף מטרות של הארגון, ולספק חימוש ולוגיסטיקה לכוחות המתונים. מבט מעמיק יותר מבהיר כי בפועל רק מספר מצומצם מאוד של מדינות לוקחת חלק פעיל בתקיפות על אדמת סוריה ועיראק, וגם כאשר פעולות אלו יוצאות לדרך – מספרן קטן מדי, ודאי לנוכח הכוח הצבאי הגדול שעומד לרשותן. רק לצורך השוואה – הממוצע היומי של גלי התקיפות הללו עומד על כ-20 גיחות ביום, מספר גיחות שצה"ל לבדו הוציא לפועל תוך שעתיים שלוש במסגרת המבצעים השונים בעזה.

היריעה קצרה מכדי להכיל את כמויות השגיאות שבוצעו במסגרת מערכה זו – תקיפות מועטות מדי, לחץ לא מספק על מדינות שכנות, תכניות בחצי מיליארד דולר לאמן ולחמש כוח אופוזיציוני, שהולידו בסופו של דבר 4-5 לוחמים. חוסר הבהירות בנוגע לאסטרטגיה הכללית במזרח התיכון עודדה שחקנים חיצוניים להיכנס למשחק. תורכיה השתמשה בפיגוע קשה על אדמתה כדי לבסס, לטענתה, אזור חיץ על הגבול המשותף עם סוריה, למרות שבפועל עיקר המאמצים הצבאיים שלה מופנים דווקא לקבוצות הכורדיות, שמהוות את הכוח הצבאי המשמעותי ביותר נגד המדינה האסלאמית. איראן, שתזכה בקרוב להפשרת מיליארדים בעקבות הסכם הגרעין המביש שנחתם עם המעצמות, תגדיל, סביר להניח, את הסיוע, לחזבאללה, למיליציות השיעיות בסוריה, בתימן ובחזיתות אחרות. רק בחודש אוגוסט האחרון, נתפס בכווית משלוח נשק של 550 טון מאיראן לחזבאללה.  אם זו ההתנהלות תחת סנקציות ולחץ בינלאומי – אפשר רק לשער מה יהיו הפעולות הבאות כאשר יוסרו החסמים הלכה למעשה.

            קיבעון מחשבתי לא משתקף אך ורק בהחלטות של מנהיגי העולם החופשי, אלא גם בהתנהלות התקשורת. ארגון המדינה האסלאמית זוכה לתשומת לב רבה, מסיבות ברורות – מראשית 2013 עד אמצע 2015, הארגון התקדם משמעותית בשדה הקרב, הורחבו אזורי השליטה בהם אחז, ובשדה הלוגיסטי – תורתו הופצה ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים, תומכים רבים הצטרפו לשורותיו. למרות פגיעות רבות, ימיו האחרונים עדיין רחוקים. יחד עם זאת – בתקופה זו, הארגון עבר שינויים וטלטלות רבות, אך המשיך להיקרא באופן תמוה "דאע"ש" (המדינה האסלאמית של עיראק וא-שאם, סוריה רבתי ). ב-29 ליוני 2014 (או הראשון לחודש רמצ'אן 1435, על פי לוח השנה ההג'רי ), הכריז מנהיג הארגון, אבו בכר אלבע'דאדי, על שינוי שם הארגון ל"מדינה האסלאמית" והקמת ח'ליפות אסלאמית, שהוא יעמוד בראשה. למרות שחלפה שנה וחצי מאותה נקודה, הסיקור התקשורתי נותר על כנו. אמת – שם הארגון הפך לשם מותג, אולם לאור מחיקתם המעשי של הגבולות בין סוריה לעיראק, ופרישת חסות על שלוחות בסיני ובלוב, לא ברור מדוע נמשכת ההיצמדות לשם הישן. יתרה מכך – האיום הראשוני והמרכזי כיום על ריבונותו המוגבלת של אסד בסוריה מגיע דווקא משלוחת אלקאעדה בסוריה – ג'בהת אלנצרה וקואליציית ג'יש אלפתח, ששולטים בעיר אדליב וכן על אזורים הסמוכים למעוז העלווים בחוף הסורי. כתבות וסקירות רבות בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, שסיקרו את הגעת הכוחות הרוסיים לסוריה, קיבלו ללא דיון עמוק ורציני את טענותיו של פוטין על סיוע לאסד מאיום הארגון הרצחני.

            השלכותיו של קיבעון מחשבתי עלולות להיות הרסניות וקשות במיוחד. משבר הפליטים הנוכחי על אדמת אירופה, מיליוני פליטים ועקורים נוספים בתורכיה, לבנון, ירדן ותימן, לצד רף הרוגים עצום בסוריה ובעיראק הן כל כולן תוצאותיו הישירות של כשל מתמשך בן ארבע שנים. השאלה המתבקשת כעת היא האם זהו רק קצה הקרחון והשלכות איומות נוספות מחכות בשלוש או ארבע השנים הבאות, או שמא הלקח ילמד ולא ניתן יהיה לפטור צרות ומאבקים בצידו השני של העולם כלאחר יד.

הצהרת פתיחה

קוראות וקוראים נכבדים,
ברוכים הבאים לבלוג ג'האדנו לאן ?

בלוג זה עוסק בסיקור וניתוח תהליכים במזרח התיכון, בדגש על הג'האד העולמי (קרי אלקאעדה, המדינה האסלאמית, ושאר חובבי ציון אחרים בעולם ). כמו כן אדון בגזרות סוריה, לבנון ועיראק, במקביל ליחסים גיאופולטיים בין המדינות השונות.

עבדכם הנאמן יפרסם מעת לעת מאמרים פרי עטו שדנים בסוגיות העכשוויות השונות. אתם יותר ממזומנים להגיב, לשתף ולהעיר על כל דבר שעולה בעקבות קריאת המאמרים. הערות סגנוניות, תפעוליות וכדומה יתקבלו בברכה, הערות טוקבקיסטיות לגופו של הכותב, או תגובות מביכות ושטחיות כמו "אין לך מושג" ימחקו ויושלכו לתהום הנשייה.

*הערה קטנה לפני שמתחילים - בלוג זה הינו בלוג מקצועי ששם דגש על תעתיק אקדמי מדויק מערבית, והיצמדות לשינויים דינמיים בזירות השונות. כאן לא תקראו על מוטציה שנכחדה מן העולם כמו דאע"ש, אלא רק על המדינה האסלאמית. אלו ניואנסים, שלהדיוט הממוצע נראים שוליים, אך הם מכילים משמעות עמוקה על ההגדרות העצמיות או החיצוניות של אותו סובייקט.

תודה רבה על זמנכם, וכולי תקווה שתמצאו את הבלוג הזה כמועיל ואינפורמטיבי.

אליאור.