משפט
עתיק אומר – האויב של אויבי הוא ידידי. בימי מלחמה סוערים ומדממים כמו בשנים
האחרונות, מקבל משפט זה משמעות מורכבת וכפולה. אך האם יש בו מן האמת ? בעולם שבו
מדינות מדברות בערכים כאלו או אחרים, אך מתנהלות על פי אינטרסים, חלים חדשות
לבקרים ניגודים מובהקים. המלחמות הקשות בסוריה ובעיראק, התחממות הגזרות במזרח
תורכיה, בתימן והבוץ הטובעני של עיראק ואפגניסטן מוכיחים שהמציאות מכתיבה לעתים צעדים
שלא עולים קנה אחד עם ערכים כמו דמוקרטיה, ניקיון כפיים וזכויות פרט.
העימות הראשון שכדאי לבחון הוא העימות בין
תורכיה לאיראן. שתי המדינות שואפות, בגלוי או לאו, להשפעה רחבה ככל הניתן במזרח
התיכון. מחד – תורכיה נשענת על חברות בברית נאט"ו, קו גבול ארוך עם סוריה
ועיראק ואיראן, אוכלוסייה גדולה ושאיפות לשחזר את ימי הזוהר של האימפריה העת'מאנית.
מנגד – איראן נשענת על משאבי טבע מכניסים, עומק אסטרטגי של אוכלוסייה עצומה, ורוח
גבית של שיעים מרחבי העולם. הדמיון בין שתי המדינות לא מונע מהן להפוך לאויבות
מרות בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון – איראן, באמצעות אלפי מתנדבים שיעיים במגוון
רחב של מיליציות תחת פיקוח משמרות המהפכה וקאסם סולימאני, נלחמת בעור שיניה לשמר
את בשאר אלאסד על כסאו. תורכיה בוחרת עד כה, למרות הצהרות לצורכי מס שפתיים
דיפלומטי, לשתף פעולה באופן פעיל עם ארגוני ג'האד בסוריה ובעיראק – בין אם בציוד,
בכסף או בתקיפה עזה של המיליציות הכורדיות, שהוכיחו את עצמן בשדה הקרב.
עימות ברור נוסף הוא המאבק בין סעודיה לאיראן. מאבק
זה מכיל רבדים עמוקים יותר גם עקב העובדה ששתי המדינה מייצגות, הלכה למעשה, את
מניפות הדגל של האסלאם הסוני והשיעי בהתאמה. רשימת ארגוני הטרור שפרסם הממשל
הסעודי בחודש מרץ השנה, כללה ארגונים רבים בהם אלקאעדה על שלל שלוחותיה, המדינה
האסלאמית, החות'ים בתימן וגופים נוספים. יחד עם זאת – מספר הסעודים הגדול שנדד
לאזורי הקרב השונים על מנת לקיים את מלאכת הג'האד, מטילים בספק את מידת נחישותם של
בני המלוכה הוהבים להצטרף לקואליציה העולמית למלחמה בטרור. חוקרים חדי עין שבחנו
את המסמך אף הבחינו שהוא מתיר מרחב רב לפרשנות וארגונים רדיקליים וקיצוניים לא
פחות כגון אחראר א-שאם לא הוכנסו לרשימה. הקרקע המשותפת לשתיים בנוגע לפתרון משבר המים באזור או שיתוף פעולה בנוגע לייצוא הנפט הגולמי ש-16 אחוז ממנו מן התפוקה העולמית מגיע מהן, מתנדנדת מאוד כאשר צפים מחדש המתיחות והתלהטות הלחימה בתימן, או
הסכמי הגרעין האחרונים.
זירה נוספת שבה מתגלה שבריריותו של הפתגם היא
על קו הגבול בין סוריה ללבנון. בשלהי שנת 2013 ותחילת 2014, איימה המלחמה בסוריה
להפוך מזליגה קלה לצונאמי שמטיל את צילו על לבנון כולה. רקטות נורו במספר רב של
מקרים, פיגועי התאבדות במעוזי חזבאללה בבעלבכ ובעיירות הבקעא היו עניין שבשגרה,
והפגנות הזדהות עם הפלגים הג'האדיסטים מסוריה הגיחו כמו פטריות לאחר הגשם. התקרית
החמורה ביותר נרשמה כאשר חמושים מקרב ג'בהת אלנצרה והמדינה האסלאמית (דאע"ש
דאז ), חטפו והרגו קבוצה גדולה של חיילים מצבא לבנון. רבים מהם הוצאו להורג בשבועות
הבאים, מעטים שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, אך רבים עדיין נמצאים עד היום בשבי . גלי האתר וכותרת העיתונים מיהרו להכריז על שיתוף פעולה תקדימי
בין שני הארגונים הרצחניים והגדולים ביותר בסוריה נגד האויב המשותף – צבא לבנון
וחזבאללה על אדמתו, אך בחינה מדוקדקת מראה שלא כך היה. קשר כזה הוכחש על ידי
גורמים בשני הצדדים. יתר על כן – המצב בשדה הקרב דאז אפשר את תנועת הכוחות מתוך
לבנון ואליה, זאת משום שהערים זבדאני, יברוד ועסאל אלורד, היו בשליטה ברורה של
ארגוני האופוזיציה. גורם חשוב במשוואה דאז היה ארגון עבדאללה עזאם שפעל על אדמת
לבנון. מות מפקד הארגון, מאג'ד אלמאג'ד, וכיבוש ערי הגבול על ידי חזבאללה וצבא אסד,
הוריד את מפלס האלימות באזור, והקטין את האיום על מעוזי חזבאללה במגרש הביתי שלו.
התלכדות אינטרסים אינה מהוות זהות אידאולוגית.
כשם שגם רוסיה וארה"ב מעוניינות לראות את המדינה האסלאמית יורדת מקדמת הבמה בסוריה
ובעיראק, שאלת היום שאחרי עדיין כבדת משקל
ורק מקשה על יצירת קצה קצהו של מתווה פתרון בינלאומי ראוי. לעניין זה – אין
הבדל בין התמונה הצרה לתמונה הרחבה. חילוקי דעות ארעיים בנוגע לאזורי שליטה, אופן
ההתנהלות מול האוכלוסייה האזרחית וסוגיות דומות הפכו לקרבות אלימים. תפישות
ציבוריות בסיסיות מקדשות ובצדק את ערכי המוסר, דמוקרטיה והכבוד ההדדי, אולם כאשר
מדובר בגיאופוליטיקה בינלאומית בכלל, ובגיאופוליטיקה מזרח-תיכונית בפרט, כל זה
נדחק לצד. הקדשת משאבים גדולים, כלכליים או צבאיים, על מנת להגן על אינטרסים
במדינה זרה, מובילה בהכרח להקדשת משאבים גדולים מהצד השני של המתרס, שיגיעו להגן
על אינטרסים מנוגדים. במזרח התיכון בו הכוח מדבר – נדמה שהפתגם הנכון יותר הוא
האויב של אויבי הוא אויבי.